בתקופת המקרא ובתקופת חז”ל אנשים החזיקו בביתם עבדים לעזרה במשק הבית ובעבודת השדה. תמורת עבודתם היה בעל הבית דואג למזונם. מדי יום היה נותן לעבדים מנת אוכל יומית, שהייתה חצי כיכר לחם. כיכר הלחם נפרסה לשני חצאים. כל חצי כיכר נקרא “פרס” (בדומה למלה “פרוסה” בימינו).
בימים ההם בסוף יום העבודה היה ניגש העבד אל בעל הבית כדי לקבל ממנו את הפרס - חצי כיכר לחם.בימינו המשמעות של המלה “פרס” השתנתה לגמרי.
“מילים משנות משמעות”, שרה ליפקין, 1992.
בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום.
מה זה תוהו? מה זה בוהו? איך הארץ היתה שניהם? מה זו ארץ?
במהלך נסיעותי דיברתי עם אנשים דוברי אנגלית על עניין העברית. הקטע הזה שאנחנו מדברים וכותבים שפה עתיקה, הוא לא עניין טריויאלי.
And when the Lord said ‘Let there be light’, it was in the language of the hebrew man.
אהוד בנאי, היברומאן.
אבל איך אנחנו בטוחים שהעברית שכתובה בתנ”ך והעברית שאנחנו מדברים היום, אחת היא?
כשהיונה של נוח חוזרת לתיבה עם עלה של זית, אולי במילים של היום זו חוגלה עם ענף של זעתר?
תגובות אחרונות