קיץ בארה"ב

וכשהמטוס שלי התרסק, ונחתנו במים, הדייל צעק לי שאפתח את דלת החירום.

וכולם קפצו החוצה, והגיע החילוץ ולקח אותנו.

וכששאל אותי הכתב של סיאנאן מה הדבר שאני הכי זוכר, רציתי לספר על המבט. המבט האיום של כל הנוסעים בדרכם החוצה, אל חיק המים האטלנטיים החמימים - מבט שכולו זעם מעורב בקנאה קדמונית, מבט שאומר “מניאק - ישב במחלקת תיירים עם אקסטרה שלושים סנטימטר מקום לרגליים. למה לא בחרנו אנחנו את המושב ליד יציאת החירום?”.

ולא סיפרתי לו על המבט.

ושתקתי, למרות שהדייל וידא לפני ההמראה שאני מדבר אנגלית שוטפת.

- - - -

(לא באמת).

סבלנות, לא שכחתי אתכם.

- - - -

מיקום: Grounds For Sculpture, ניו ג’רזי.
חולצה:  Homework Evidence, ת’רדלס.

מניו יורק לפילדלפיה אסע בשבת ב”אוטובוס סיני”, סוג של כלי תחבורה שיוצא מצ’יינהטאון וידוע במחיריו הזולים, בהשוואה לרכבת האיטית ולטיסות הנהנתניות.

אבל מה אני אמור להבין כשהפאביקון, אותה צלמית המופיעה לצד כתובת האתר בדפדפן, של האתר שלהם הוא:

?

וכשנסענו לברייטון ביץ’ כדי להצטלם בטיילת של קוני איילנד א-לה רקויאם לחלום, היו קצת עיכובים ברכבת התחתית.

וקרובות המשפחה אמרו לי שהן היו רוצות לבקר בישראל, אבל מסוכן.

“מסוכן?”, שאלתי בפליאה. “הכי בטוח שיכול להיות”.

אבל כל יום כמעט יש קסאמים, ענו לי.

- - -

ונתתי להן את הנאום הרגיל שאם הייתי מסתמך אך ורק על הדיווחים בחדשות, לא הייתי מעז לנסוע לניו יורק. מסוכן.

- - -

ותוך כדי זה, אמא שלי, שתמיד מדגישה כמה שהיא לא דואגת, מתקשרת בהיסטריה לסלולרי שלי (ישראלי בנדידה - לקבל שיחה עולה בערך כמו לטוס חזרה לארץ) כי היא שמעה שניו יורק הפכה לאיזור פגוע הרס על סף אסון הומניטרי.

- - -

אז מסתבר שהייתי בניו יורק בזמן טורנדו.

- - -

לפחות לא קסאמים, נכון?