מחר בלילה אני טס לשבוע מנוחה באיטליה.

- – -

זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא באיטליה – שנה שעברה טסתי לארה"ב ובחזרה דרך איטליה. קונקשן דרך מילאן מלפנסה בדרך הלוך, וקישור ברומא בדרך חזור. הסיפור שלא סופר.

- – -

הבעיות התחילו כבר על מסלול ההמראה בניו יורק JFK – איני זוכר אם בגלל מזג אויר, איום טרוריסטי, התפרצות מגפה או מה, אך כשלוש שעות עברו מהרגע בו נסגר השער, לרגע שבו נדבקתי לגב המושב בעוד המטוס מחליט שהקטע הזה של כוח כבידה זה לא בשבילו.

- – -

בעצם הבעיות התחילו קודם, בצ'ק אין. כורטסתי דרך אליטליה, הטיסה היתה של דלתא. עשיתי צ'ק אין אצל דלתא, למרות שלא הייתי בטוח שכך עלי לנהוג. קיבלו אותי שם בפנים חמוצות – למרות שאולי המילה פנים לא מתאימה כאן. מטעמי חסכון בכח אדם, צ'ק אין בארה"ב מתבצע על ידי מכונה, שבהינתן שמך או כרטיס אשראי הנושא את שמך, מטפלת בך טוב טוב ומשאירה לך רק להפקיד מזוודות אצל כזה מבשר ודם.

אותי המכונה לא אהבה, או שיותר נכון היתה חסרת רגשות כלפי. פשוט לא ממש הכירה אותי. לא ידעה מי אני.

הפקידה לא החמיצה פנים, אבל היא לא מצאה את הכוחות שיאפשרו לה לנתב את המזוודות שלי לטיסת הקישור.

"זה מאוד פשוט", היא אמרה. "אתה לוקח את המזוודות, יוצא לתוך איטליה, עולה קומה ועושה צ'ק אין למזוודות שלך".

- – -

משך הטיסה כ11 שעות. לא ישנתי.

- – -

נחתנו ארבעים וחמש דקות לפני המראת טיסת הקישור. דייל קרקע של דלתא קיבל את פני באפנתיות, שאל מה נסגר, סיפרתי לו על עניין המזוודות, והוא אמר שזה ייקח לי בערך שעתיים, כלומר אין מצב. הוא סרק את קבלות המטען שלי, עשה כמה טלפונים, וניתב אותם לטיסת הקישור.

מכאן הכל פשוט – קונקשן בתוך שדה התעופה.

- – -

כל מה שצריך זה לעבור בדיקת סקיוריטי. וכאן נכנס כשל אישי שלי. לא עקפתי את התור.

לא יודע מה קרה לי. משהו בין טעות בחישוב זמנים, לבין לחשוב שיחכו לי, לבין אפאתיות. כשהגעתי לשער העלייה בריצה, הודיעו לי ש"ביי אחי".

ההוראות של נציג אליטליה היו פשוטות – "צא משדה התעופה, תעלה קומה, לך לדלפקי הכרטוס של דלתא, כי הם איחרו והם אחראים לטפל בך, ושהם יעזרו לך".

- – -

לא הייתי לבד שם בשער הסגור.

מדובר בערב ראש השנה – שעות מעטות לפני ארוחת החג. השולחן כבר ערוך, ועם ישראל מחכה לבניו ובנותיו שישובו מהתפוצות לחגוג את קיומנו זו שנה נוספת, ואלה תקועים ברומא.

איתי שם, באותה מצוקה, היה זוג צעירים ישראליים, בחור ובחורה. והבחורה לא יכלה לעמוד בגודל המשימה. היא נכנסה להתקף חרדה, התיישבה ולא הסכימה לזוז. נאלצתי לקבל החלטות קשות, ואותו זוג נשאר מאחור. אינני יודע אם עד היום הם הגיעו לארץ.

- – -

הגעתי ליציאה מהטרמינל, עברתי ביקורת דרכונים, יצאתי מהמכס, Benvenuti in Italia.

עברתי פעם ראשונה את השומר עם הכלב בכניסה לאולם טיסות יוצאות.

הפקידה של דלתא לא מצאה את המזוודות שלי במערכת.

- "אין בעיה – אתה עולה עכשיו על מטוס למילאנו, ומשם נטיס אותך לתל אביב."

- "מה זה?!"

- "מילאנו."

- "זה ייקח לי עוד יום להגיע לתל אביב!"

- "זה לא ייקח הרבה זמן…"

- "לא. לא, לא. לא… לא לא. לא. יש טיסה של אל-על בעוד שעתיים, אני רוצה להיות עליה."

- "אוי מצאתי מזוודה אחת שלך, זה מאוד פשוט, תחזור כמו שבאת, תעבור במכס ברוורס, תיקח אותה ותחזור."

- – -

השומר בכניסה למכס הסתכל בחשדנות. יש להם מסלול צד, עם גלאי מתכות, מוכן למקרה כזה של נוסע שהולך נגד חוקי הטבע. מזוודה אחת ביד (עגלה עולה איזה כמה יורו), שוב עברתי מכס, ויצאתי מהטרמינל ונכנסתי לאולם הטיסות היוצאות. הכלב של השומר לא הראה סימנים של חיבה, השומר עצמו כבר חייך.

- – -

- "השגתי לך כרטיס עם אל-על, אבל תצטרך למהר בסקיוריטי שלהם"

- "תודה רבה!"

- "ומצאנו עוד מזוודה שלך, לך תביא"

- – -

שוב פעם רוורס במכס, שוב פעם מעבר במכס, הפעם השומר בכניסה עשה לי עם היד ככה "יאללה תיכנס". השוטר שלידו חשב שאני עוקף בזדון את השומר וכלבו וכמעט נעצרתי.

- – -

סקיוריטי פעם שנייה (לפטופ, נעליים, וכד').

- – -

זהו… יש טיסה. לפני הפקדת המזוודות הספקתי לשים חולצה להחלפה בתיק.

- – -

שדה התעופה של רומא בנוי משני אגפים, כשניתן לנסוע ברכבת קצרה מחלק אחד לשני, שמנותק ממנו ועומד כמו אי בתוך מסלולי ההמראה.

לא יודע מה קרה לי. מהתרשימים הייתי משוכנע שיש שתי תחנות, ואם אשאר על הרכבת כשכולם יורדים, אגיע יותר קרוב לשער.

- – -

כשהרכבת התחילה לזוז אחרי העצירה, היא חזרה למקום ממנו באתי. לא נורא, חשבתי. אסע שוב.

- – -

לשוטר שעמר בתחנה ממנה באתי היו תוכניות אחרות.

- "אתה עכשיו יוצא מהרכבת, זה החוק".

לא התחשק לי להיעצר, ויצאתי.

מבחינת שדה התעופה, אני הגעתי עכשיו ממטוס שנחת, ויכולתי או לצאת החוצה לאיטליה, או לעבור מסלול של קונקשן.

- – -

עברתי סקיוריטי פעם שלישית. לפטופ, נעליים.

- – -

ושוב ברכבת.

- – -

הגעתי הביתה לחג, חגגנו, ובזה זה נגמר. לא הצלחתי להירדם עוד איזה זמן.

- – -

אני מקווה שהפעם יהיה יותר טוב. לא יודע מה אדווח מהטיול ומתי. מזג האויר בינתיים נראה בסדר, יומיים גשם בהתחלה (אני בצפון איטליה בזמן הזה), ושאר הזמן שמש (אני בטוסקנה בזמן הזה).

40 שנה לאלבום כזה הוא אירוע שבכל מקום נורמלי היו מציינים ברימאסטר מושקע ומורחב, ומלווים בפסטיבל תקשורתי שלם. פה, אם זה יקבל בוקסה של 150 מילה בין ראיון עומק עם כוכבן טלנובלות חלול לבין איזו דוגמנית שמוציאה קלטת לילדים, זו תהיה חתיכת הישג. קלישאה קלישאה אבל אתם יודעים שזה יהיה בדיוק ככה.

-ערן דינר, זה מסתובב, 12 בינואר 2007.

את ערן ליטוין פגשתי לפני כמה שנים באוזן השלישית, כשעוד היתה בשינקין. [...] עכשיו הוא האיש שחתום על הרימאסטר המעולה של החלונות הגבוהים. האיש מבלה, בזה אין ספק.

-ערן דינר, זה מסתובב, 4 בספטמבר 2007.

- – -

מצויד במודיעין הממוקד, איתרתי את הדיסק הכפול בחנות מוזיקהנטו והזמנתי לעצמי מתנה לראש השנה.

חשוב לי הפעם ממש לקנות את הדיסק, היות והשקיעו כאן מאמץ מיוחד, כראוי לחברת תקליטים, ומגיע להד ארצי לקבל ממני כסף על זה. כדאי לקרוא אצל ערן בלינק השני על התהליך שעבר האלבום בדרך אל הדיסק, ומתוך כך להשכיל בנושא הקומפקט דיסק.

בשנותיו הראשונות של פורמט הקומפקט דיסק, חברות התקליטים העבירו מוזיקה לפורמט החדש בלי הרבה מחשבה, לרוב תוך התעלמות מהפרי אמפ של התקליטים (תקן שאיפשר להקליט ספקטרום שלם של מוזיקה על תקליט ויניל בלי שהבסים יעשו חריצים גדולים מדי – אם מתעלמים מהתקן כשמעבירים מוזיקה ישירות מתקליט, מתקבל סאונד מעוות, כשהבסים חלשים מדי והצלילים הגבוהים חזקים מדי, דבר שגרם להרבה מאלו שטוענים לזכות איכות הצליל בויניל לנקוט עמדה).

- – -

ומחר בלילה אני בהופעה של Barenaked Ladies!

כשהייתי בכיתה ח', מצאתי במצעד האמריקאי את השיר One Week של Barenaked Ladies, ומאז אני מאוהב בלהקה הזו.

[קובץ אודיו לשמיעה על השרת]

אחותי יורדת עלי שאני היחיד בעולם ששומע את הלהקה הזו, ואני מכאן בחופשה בקנדה צריך לשכנע אותה שממש משמיעים שירים שלהם ברדיו כל הזמן.

את הדיסק שלהם "Stunt" ממש קניתי. עבור כסף. אחד הדיסקים הבודדים שקניתי בחיי.

אז שבוע הבא סוף סוף אני הולך להופעה שלהם, שזה עניין מעודד, מפני שאין סיכוי שאי פעם יביאו אותם להופעה בארץ.

אי שם בגן החיות האקומוזיאוני של מונטריאול, ישנו דורבן שרוצה לברוח.

התוצאה לפניכם.

בתקופת המקרא ובתקופת חז"ל אנשים החזיקו בביתם עבדים לעזרה במשק הבית ובעבודת השדה. תמורת עבודתם היה בעל הבית דואג למזונם. מדי יום היה נותן לעבדים מנת אוכל יומית, שהייתה חצי כיכר לחם. כיכר הלחם נפרסה לשני חצאים. כל חצי כיכר נקרא "פרס" (בדומה למלה "פרוסה" בימינו).
בימים ההם בסוף יום העבודה היה ניגש העבד אל בעל הבית כדי לקבל ממנו את הפרס – חצי כיכר לחם.

בימינו המשמעות של המלה "פרס" השתנתה לגמרי.

"מילים משנות משמעות", שרה ליפקין, 1992.

בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום.

מה זה תוהו? מה זה בוהו? איך הארץ היתה שניהם? מה זו ארץ?

במהלך נסיעותי דיברתי עם אנשים דוברי אנגלית על עניין העברית. הקטע הזה שאנחנו מדברים וכותבים שפה עתיקה, הוא לא עניין טריויאלי.

And when the Lord said 'Let there be light', it was in the language of the hebrew man.

אהוד בנאי, היברומאן.

אבל איך אנחנו בטוחים שהעברית שכתובה בתנ"ך והעברית שאנחנו מדברים היום, אחת היא?

כשהיונה של נוח חוזרת לתיבה עם עלה של זית, אולי במילים של היום זו חוגלה עם ענף של זעתר?

וכשהמטוס שלי התרסק, ונחתנו במים, הדייל צעק לי שאפתח את דלת החירום.

וכולם קפצו החוצה, והגיע החילוץ ולקח אותנו.

וכששאל אותי הכתב של סיאנאן מה הדבר שאני הכי זוכר, רציתי לספר על המבט. המבט האיום של כל הנוסעים בדרכם החוצה, אל חיק המים האטלנטיים החמימים – מבט שכולו זעם מעורב בקנאה קדמונית, מבט שאומר "מניאק – ישב במחלקת תיירים עם אקסטרה שלושים סנטימטר מקום לרגליים. למה לא בחרנו אנחנו את המושב ליד יציאת החירום?".

ולא סיפרתי לו על המבט.

ושתקתי, למרות שהדייל וידא לפני ההמראה שאני מדבר אנגלית שוטפת.

- – - -

(לא באמת).

סבלנות, לא שכחתי אתכם.

- – - -

מיקום: Grounds For Sculpture, ניו ג'רזי.
חולצה:  Homework Evidence, ת'רדלס.

מניו יורק לפילדלפיה אסע בשבת ב"אוטובוס סיני", סוג של כלי תחבורה שיוצא מצ'יינהטאון וידוע במחיריו הזולים, בהשוואה לרכבת האיטית ולטיסות הנהנתניות.

אבל מה אני אמור להבין כשהפאביקון, אותה צלמית המופיעה לצד כתובת האתר בדפדפן, של האתר שלהם הוא:

?

וכשנסענו לברייטון ביץ' כדי להצטלם בטיילת של קוני איילנד א-לה רקויאם לחלום, היו קצת עיכובים ברכבת התחתית.

וקרובות המשפחה אמרו לי שהן היו רוצות לבקר בישראל, אבל מסוכן.

"מסוכן?", שאלתי בפליאה. "הכי בטוח שיכול להיות".

אבל כל יום כמעט יש קסאמים, ענו לי.

- – -

ונתתי להן את הנאום הרגיל שאם הייתי מסתמך אך ורק על הדיווחים בחדשות, לא הייתי מעז לנסוע לניו יורק. מסוכן.

- – -

ותוך כדי זה, אמא שלי, שתמיד מדגישה כמה שהיא לא דואגת, מתקשרת בהיסטריה לסלולרי שלי (ישראלי בנדידה – לקבל שיחה עולה בערך כמו לטוס חזרה לארץ) כי היא שמעה שניו יורק הפכה לאיזור פגוע הרס על סף אסון הומניטרי.

- – -

אז מסתבר שהייתי בניו יורק בזמן טורנדו.

- – -

לפחות לא קסאמים, נכון?

מילא, לפגוש ישראלים בניו יורק.

- – -

מילא, לפגוש ישראלי שמכירים בניו יורק.

- – -

אבל להיתקל באופן מקרי במישהי ששירתתי איתה ביחד, על המדרגות של המטרופוליטן, זה כבר מוגזם.