וכשהמטוס שלי התרסק, ונחתנו במים, הדייל צעק לי שאפתח את דלת החירום.
וכולם קפצו החוצה, והגיע החילוץ ולקח אותנו.
וכששאל אותי הכתב של סיאנאן מה הדבר שאני הכי זוכר, רציתי לספר על המבט. המבט האיום של כל הנוסעים בדרכם החוצה, אל חיק המים האטלנטיים החמימים - מבט שכולו זעם מעורב בקנאה קדמונית, מבט שאומר “מניאק - ישב במחלקת תיירים עם אקסטרה שלושים סנטימטר מקום לרגליים. למה לא בחרנו אנחנו את המושב ליד יציאת החירום?”.
ולא סיפרתי לו על המבט.
ושתקתי, למרות שהדייל וידא לפני ההמראה שאני מדבר אנגלית שוטפת.
- - - -
(לא באמת).
תגובות אחרונות