הייתי במילואים השבוע, פעם ראשונה אחרי הפגיעה באח”י חנית ביולי האחרון, פגיעה שנבעה משחצנות מעורבת במחדל מודיעיני.
מי שהספיק לקרוא את הפוסט ההוא שלי יכל לראות את זה בעצמו - “אין סיכוי שזו באמת פגיעה של טיל”, או משהו בסגנון.

במילואים שלי אני מתרגל חניכים שתפקידם להגן על הספינה. מסמיך את המפעילים של אותן מערכות שפורסם כי לא עבדו.

וזה נטל, נטל כבד, הרגשה של אחריות מאוד כבדה, לעמוד מול החבר’ה, ולחשוב על השלכה של כל הערה שאני חוסך מהם, לחשוב שאם אני “מחליק” משהו, מה יקרה אחר כך?

יש מלחמה בקיץ, לא שמעתם?

לפחות אני יודע שעשיתי את המיטב שיכולתי. החניכים סיפרו עלי שעשיתי להם דברים שהיו יכולים להיות מצחיקים (תרגולית יד ימין נכרתה, כיסא לא תקין לא תקין, ושיגור של טילים פיקטיביים שלא היו ולא נבראו), אם לא הייתי כל כך פוץ.

אבל זו היא אחריות.

קשה למצוא עבודה טובה.

סיבוב שני - מסקנות בינתיים:

יש המון המון הצעות עבודה לראשי צוותים. אין הצעות עבודה להיות חלק מהצוות.
כלומר: יש הרבה ראשי צוותים, שלמעשה מנהלים את עצמם.

בנוסף, יש מחסור חמור באנשי תמיכה טכנית ושירות לקוחות טלפוניים:
שלחתי קורות חיים להוט עבור משרת טכנאי - הציעו לי תמיכה טכנית.
שלחתי קורות חיים לאורנג’ עבור משרה פנימית - הציעו לי שירות לקוחות.
שלחתי קורות חיים לתקשוב עבור משרת הדרכה - הציעו לי שירות לקוחות.

כל הנ”ל חזרו אלי מהר מאוד - החל ממספר שעות ועד יום משליחת הקו”ח.
כל הנ”ל רוצים התחייבות לזמן ארוך מחד (עקב ההכשרה, צודקים) ומציעים שכר שמגרד את המינימום מאידך.

בנוסף - קיבלתי הצעה מעניינת - להיות שלוש שנים בהתמחות לחוקר פרטי. לא יכולתי להזות משהו מוזר יותר.
ככה זה כשמתפרעים ושולחים קורות חיים לכל דבר שרואים בעיתון.

באינטרנט ישנם מספר אתרים למחפשי עבודה - ביניהם jobnet הידידותי והחינמי, שמקשר בין דורש העבודה ישירות למעסיק ללא תיווך.
לא מצאתי עוד אתר טוב בחינם.

מכאן והלאה - שיהיה לי בהצלחה.
הבעיה העיקרית היא שלרבים מבני דורי יש ידע נרחב בכל מיני תחומים של מחשבים ואינטרנט, שלא ניתן לכמת אותו, ואין עליו תעודות.

אני בעצמי לא יודע איזה דברים אני יודע ועד כמה.

אף פעם לא הייתי טיפוס של בוקר. אני חושב שבחיי ראיתי את הזריחה הרבה יותר פעמים בסופו של לילה מאשר בתחילתו של בוקר.

הרי בבוקר אין שום דבר מעניין לעשות. התוכניות בטלוויזיה גרועות, כולם בעבודה או לימודים או משהו כזה, ובכלליות משעמם.

מובן שלא הרבה אחרי שהשתחררתי חזרתי למצבי הטבעי - הולך לישון בארבע לפנ”ב אחרי מרתונים של סדרה כזו או אחרת, מתעורר בשלוש מוכן ליום חדש. באופן אפקטיבי העברתי את עצמי לשעון זמן ניו יורק.

השבוע, כאמור, אחרי חודש וחצי בערך בגריניץ’ מינוס ארבע, התחלתי לעבוד. העבודה בשעות נוחות, אני מתחיל בסביבות תשע-עשר, לא משהו נוראי מדי. אבל בלילה, כשאני צריך ללכת לישון, אין עם מי לדבר. מקסימום נרדם לחצי שעה ומתעורר רענן.
בקיצור - יש לי ג’ט לג.

יעפת (ג’ט לג)

לאחר שהקריפטוכרומים המפוזרים על העור מאתרים ירידה ברמות האור שבסביבה, נשלח המידע דרך מערכת העצבים להיפותלמוס. ההיפותלמוס מייצר את הורמון השינה הקרוי מלטונין באמצעות תהליכים כימיים מורכבים שונים. המלטונין גורם לסידרת תופעות בגוף המסייעות לשינה.

לכולם ברור?

אז איך משתלטים על הקריפטוכרומים הסוררים?

מלטונין.
יש לי כדורי מלטונין במינון 1000 מיקרוגרם, שזו כמות שיכולה לגרום אפילו לגלעד ינקלוביץ להתעפץ.

אין באמור לעיל להיחשב כמידע רפואי מהימן. לכותב המדור אין מספיק בגרות ופסיכומטרי להתקבל לרפואה גם אם היה רוצה. המדור לא לוקח עליו אחריות, לא עכשיו, ולא באופן כללי.

מנסיוני עם מלטונין, עושה רושם שמדובר, פחות או יותר, בחומר טוב. אין תופעות לוואי, נרדמים באופן טבעי (זה לא כדור שינה), ויש תוצאות. אחותי פעם לקחה את זה ולא התעוררה לעבודה למחרת.

מצד שני, כנראה שיש איזה נטייה להתרגל לחומר. פעם הייתי לוקח כדור ואחרי חצי שעה זוחל בקושי למיטה. עכשיו זה כבר בקושי מורגש.

המעניין הוא שאחרי כל זה, ברגע שיש קצת חופש, או איזה סופשבוע ארוך, אני חוזר מהר מאוד לשעותי הטבעיות. לא ברור הסיפור הזה.
עד אז, אני טוחן קפה כמו משוגע.

בעבור שבעה שבועות מיום שחרורי מצה”ל, הגיעה הנקודה שחששתי ממנה. אותה נקודה בזמן שבה אני מחליט למצוא תעסוקה.
אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. החיים דורשים כסף, ואי אפשר לחיות לנצח על חשבון ההורים.

[youtube="http://www.youtube.com/watch?v=PY8TYZcBJ7E"]

לכן האפשרויות שעומדות בפני הן או לחתום אבטלה תמורת מאה וקצת שקלים ליום, או למצוא עבודה תמורת כמה אלפים לחודש.
חתימה על אבטלה מכילה בתוכה מספר חסרונות עיקריים. האחד - זה לא הרבה כסף. השני - אם אחליט מתישהו לעבוד בעבודה מועדפת, או שיקוזזו דמי האבטלה, או במקרה ואסיים את זכאותי לדמי אבטלה, לא אהיה זכאי למענק עבודה נדרשת מביטוח לאומי. יצויין כי למרות הדיבורים על ביטול המענק, חיים ערוסי אומר שיש עוד הרבה זמן עד שזה יעבור, וגם אז זה יהיה רלוונטי למי שישתחרר באותו זמן. פפפף, צעירים.
השלישי - ישנו סיכוי מסוים שהם יתנו לי עבודה שממש אין לי חשק לעבוד בה, עבור משכורת נמוכה, בלי לקבל מזה נסיון כלשהו.
אז צריך למצוא לעצמי עבודה. לפני שבועיים הגעתי להחלטה לשלוח קורות חיים ולמצוא תעסוקה. חשבתי בכיוון של שירות לקוחות באורנג’, או טכנאי התקנות של הוט. יום אחרי זה זומנתי לתשעה ימי מילואים. סיימתי את זה ביום חמישי שעבר, ובאותה נשימה הוזמנתי לעוד חמישה ימים שבוע הבא, ראשון עד חמישי. טוב נו, גם כסף.

מה שנחמד זה שבזמן שאני יושב ולא עושה הרבה חוץ מלכתוב פה, גלגלי השיניים של העולם זזים, וכבר קיבלתי טלפון ממקום עבודה אחד שהתראיינתי אליו לפני חצי שנה בערך, ועוד חבר התקשר להציע משהו מעניין, וקיבלתי אי מייל עם הצעה לאיזה חצי משרה (בזכות הכתיבה פה? אולי. מי יודע.) וקיבלתי מכתב מהלשכה להכוונה שמציע ראיונות עבור עבודה בחברה שנקראת “מנו אבטחה בינלאומית”, שעוסקת לדברי המכתב ב”אבטחת אוניות נוסעים גדולות בנתיבים בינלאומיים”. היות ואני מכיר אישית את משפחת מנו, בעלי “מנו ספנות”, ביררתי, וזה לא הם. כלומר, מישהו רוכב להם על השם, וזה כבר עילה לא להתקרב. חוץ מזה זה שנה בים פחות או יותר, ולא בא לי. אני עדיין מתלבט אם ללכת.

בנוסף יש לי ראיון בחברה המסוימת, שפניתי אליה בזמן השירות בצבא.
חצישלישרבע כתבה פוסט מדהים על חוויות הראיון האישי, ומיד הזכירה לי את הראיון שעשיתי באותה חברה במרץ האחרון, עוד בזמן השירות. הגישה שבאתי איתה היתה שאני חייב לקבל את העבודה. אחרת מה אעשה? מה אעשה אחרת? חייב חייב חייב. מיותר לציין שהייתי כל כך לחוץ שבאותו רגע כל משב רוח יכל לגרום לי לשטפי דם פנימיים, לו נשב בכיוון הנכון.
הגעתי כל כך לא מוכן, שעד היום אין לי מושג איזה משכורת מציעים לי שם, אחרי חצי שנה של דיבורים הדדיים.
הכי מדהימה אותי בפוסט שלה העובדה שהציעו לה משכורת מסוימת, ובדיפלומטיה עדינה ופשוטה מאוד היא קיבלה יותר. האפשרות של קיום משא ומתן על המשכורת עברה לי ליד האוזן כבר כמה פעמים, אבל רק עכשיו זה נטמע לי כמו שצריך.

הפעם אני בא עם כמה נקודות בונוס - האחת, המראיין לא יהיה מנכ”ל החברה, אלא ראש הצוות המיועד. יותר צעיר, יותר בפלאוורה שלי. בשיחת הטלפון הקצרה בינינו הרגשתי איזה שביב כימיה, וזה מבשר טובות.
השנייה - אני יודע שלא יקרה כלום אם לא אקבל את העבודה. להיפך, העבודה תדרוש ממני התחייבות ארוכה, וכנראה גם לשנות את כל תכניותי לשנים הקרובות.
שלישית - העובדה שבחודש וחצי אחרי השחרור, כבר יש מאחורי תשעה ימי מילואים על הסטי”לים ועוד חמישה בבה”ד, מראה שבאיזשהי רמה, לא יכולים בלעדי

וברור לי שנקודות הבונוס לכאורה האלה לא יעזרו לי ברגע שאתיישב על הכיסא ההוא. במרץ הזעתי שם כמו תנין בחמת גדר, מה יהיה עליי בספטמבר? אני גם יודע שאני חייב את העבודה הזו, בשביל הנסיון, בשביל הרזומה ובשביל הרגשת הכיבוש האישי. להשיג עבודה לא טריוויאלית מייד לאחר השחרור, יהיה כל כך כיף שלא למרוח את זה בפנים של כולם, להישאר צנוע ולדעת שהם יודעים מה אתה שווה.

אז המסקנה העיקרית אם כן, צריך לתרגל, להתכונן ולהתארגן על רגיעה. זה לא יהיה קל. עוד תקראו על כך פה, בעתיד הקרוב.

השרות בצבאי שלי לא היה כמקשה אחת.
בזמן ההכשרה הראשונית הוגדרתי כחייל פשוט. בזמן הקורס בחיל הים הוגדרתי כלוחם, וקיבלתי משכורת בהתאם. בשבוע בין הקורס לבין השרות בספינה, המשכורת ירדה, ועלתה חזרה מיד לאחר מכן. אחרי חצי שנה עברתי קורס מפקדים, כך שבמשך חודש לא הייתי לוחם. אחרי זה חזרתי להיות לוחם. במהלך השרות גם עשיתי שלושה אבט”שים, שבמהלכם המשכורת ירדה.

לכן ציפיתי שהחישוב של מענק השחרור והפקדון יחושב לפי נתונים אלה.

הפתעה גדולה היתה לי, כשנכנסתי לאתר היחידה להכוונת חיילים משוחררים.

בצד ימין יש כזה “כניסה להזדהות”. מכניסים מס’ תעודת זהות ומספר חשבון בנק בתשע ספרות, וכתוב כמה מענק מקבלים. איזה עולם נפלא.

מסתבר, שאחרי כל הבלגאן, קיבלתי מענק מלא של לוחמים: ₪7995. מזומן ביד. (בחשבון בנק, כן?).
חוץ מזה, ישנו גם הפיקדון (זיכרו, פיקדון הוא תמיד פי 3 מהמענק).

המסקנה: או שבאמת מעגלים כלפי מעלה שם איפשהו, או שניסו לחשב וכל כך הסתבכו שויתרו וזהו.

נגמר המילואים.

צחקתי, הקאתי, גנבו לי מדים.

וואלה, היה כיף.

עכשיו, לענייני התשלום:

מבחינת צה”ל יום הוא יום, כך שמשכורת מינימום מחולקת ל-30, וככה יוצא שאני מקבל קצת כסף.

אותו קצת עבור יום חול ועבור שבת.

אז עבור 9 ימים: 119.5 כפול 9 = 1075.5. (את החצי אני דורש במטבע עם תחריט של רוטשילד).

מזה הם יורידו לי בערך 137 שקל לחודש (מי יודע כמה חודשים הם ייקחו) דמי ביטוח לאומי.

כרגע השאיפה היא לקנות בכסף הזה גיטרה אקוסטית. שווה, לא?

עכשיו מה הקאטץ’?
אמור להיות מענק מיוחד למשתתפים במלחמה, בעוד התגייסתי שבוע בערך אחרי הפסקת האש. אבל אני גם רוצה מענק!
הנושא בברור.

עדכון: אין כסף! תתבייש!

את המענק יקבל אך ורק מי שגויס בצו 8 לפני התאריך 14 לאוגוסט.

עדכון 2: מילואימניק שכיר? avishosh ידאג לך.

כל מיני דברים שרציתי לומר, ולא שווים פוסט בפני עצמם

-התקשר אלי קצין מילואים, בירר כמה פרטים, יש מצב שבזמן הקרוב תהיה לי קצת תעסוקה.

-הסרט “מסיבת שכונה” של דייב שאפל ממש מגניב, מומלץ לכל מי שאוהב ראפ, ולכל מי שחושב שהיפ הופ וראפ זה אותו דבר. ולכל מי שחשב (כמוני) שדייב שאפל לא מצחיק.

-אני עושה השלמות לכל הסדרות שלא יצא לי לראות כי הייתי בצבא, ואחרי שסיימתי לראות כל פרק של “אבודים” ששודר אי פעם, עברתי ל”נמלטים“. אימו של בנו של לינקולן נראתה לי מוכרת, ולא הצלחתי להיזכר, אבל בIMDB גיליתי שזו ג’ינה מ“ניפ טאק“, וכהרגלי חיטטתי קצת מסביב. מאוד התפלאתי לגלות שפיטר סטורמארה, שמשחק את ג’ון אברוצי, שיחק בעוד מלא סרטים שאת רובם ראיתי יותר מפעם אחת - השטן ב”קונסטנטין“, “דו”ח מיוחד“, “טוקסידו“, “8 מ”מ“, הקוסמונאוט ב”ארמגדון“, שיחק בפרק “פרוגר” של “סיינפלד“, אוּלִי הניהיליסט ב”ביג לבובסקי“, “פארק היורה“, הפושע השקט יחד עם סטיב בושמי ב”פארגו“. ובאף אחד מהסרטים האלה לא זיהיתי אותו מסרט אחר! אני בדרך כלל מיד מזהה שחקן ושולף מהזיכרון את רוב עבודותיו שאני מכיר.
אין דבר שאני יותר מעריך בשחקן מהיכולת הזו, להיראות אחרת לגמרי בכל סרט, והרי לא מדובר רק במראה חיצוני, אלא גם בקול, במבטא, שפת הגוף, כל הגורמים שמלשינים לנו שמדובר במישהו מוכר. השיא לדעתי הוא ג’ון קיוזאק וקמרון דיאז ב”להיות ג’ון מלקוביץ’“, או ג’ף ברידג’ס ב”ביג לבובסקי“. משהו במראה הזרוק גורם לאי זיהוי מוחלט של האדם מאחורי השיער.

-לכדתי את התמונה הזו אתמול מחדשות ערוץ 2. מטריד אותי החיוך הזה על פניו של מי שהרג שני אנשים. כן, הרג מוצדק, מחבלים במלחמה. אבל אני לא חושב שאין לו בכלל בלאגן בראש. הדחקה? הצגה למצלמה?

-אין לי שבריר של שמץ של אנרגיה לקום ולמצוא עבודה ולעשות עם עצמי משהו. קל להאשים את המלחמה, אבל אני לא בטוח שזו הסיבה היחידה. פשוט אין לי כוח להתחיל עם זה, לשבת ולכתוב קורות חיים וכל המסביב… מתיש אותי נפשית רק לחשוב על זה. בצבא זה כל כך קל, אתה בא ללשכת גיוס, עובר מיונים, אולי איזה גיבוש וכמה ראיונות, אבל בסופו של דבר מישהו דואג לך לתפקיד. עכשיו פשוט אין לי כוח לזה.

-בסוף החודש VALVe יציגו את Half Life 2: Episode Two ואת Team Fortress 2 בלייפציג. אני מחכה חמש שנים לטים פורטרס 2, ופרט לגרפיקה המדהימה, אני מתחיל לקבל רושם שהמשחק עצמו לא שונה מטים פורטרס העתיק, של קווייק. מקווה שאתבדה. מישהו מתנדב לשלוח אותי לסקר את האירוע?

חזרתי ארבייתה.

- - - - - - -

לפי אורי ברוכין קוראי הבלוגים בישראל עדיין לא סגורים על מה זה RSS. סבבה, לא באתי לחנך, מי שרוצה יכול להירשם לסטארטר באמצעות אי-מייל - באמצעות הלינק מימין למעלה. השאר מוזמנים לנסות RSS בכל זאת: כאן יש רשימה טובה של תוכנות קריאה, פידרידר תומך טוב מאוד בקריאה מימין לשמאל ולא מופיע ברשימה, ויש כאלה שמשתמשים באתרי אינטרנט (בזמן שהותי בברלין השתמשתי בניוזגייטור).

באותה נשימה גיליתי שיש מין מיבו כזה, שמטרתו לתת ממשק רשת נוח, מבוסס DHTML, להתחברות למגוון שירותי הודעות אינסטנט. אממה? יש גם ווידג’ט לוורדפרס שנותן לכם, קוראי סטארטר, לדבר איתי באופן מיידי. הוא נמצא הכי למטה מצד ימין בסעיד-בר.

תיאורטית, זה נשמע נחמד. בימים הקרובים לפחות אנסה להיות מחובר לשירות ונראה מה יצא מזה.

דבר אחרון להערב, החלטתי לסווג גם את “גסיסתה של הגירסה הסופית” כמאמר, למרות שהוא לא בנושא חייל משוחרר.

פרומו: קיבלתי מעט מדי מענק שחרור לטעמי - מה שיכול לרמז על קמצנות מצד צה”ל בספירת חודשי רמת פעילות א’+ כשסיכמו את השירות שלי עבור משרד הביטחון. יבוצע תחקיר לאחר שאקבל את הפירוט מהיחידה להכוונה, כשבסופו מובטח מאמר שיסביר לעולם איך לנסות ולתקן את המעוות בנושא. כל זאת בהנחה שהדואר יפסיק לפחד לחלק דואר בחיפה ושבאמת מגיע לי יותר.

עדכון: לא זרם המיבו הזה, הפסקתי אותו.

עכשיו זה רשמי.

ניסיתי שלא לכתוב על מה שהולך פה מסביב, אבל יש גבול לכל דבר.

ארועי הימים האחרונים הוסיפו תוספת נכבדה לגאוות היחידה שלי - שייטת 3 מחזיקה את רוב מזרח הים התיכון - מרפיח עד טריפולי - חזק בביצים. בעוד השרות על הספינות לפעמים משעמם, הרגשה שלא עושים כלום, הנה החבר’ה מפוצצים כל מיני דברים.

ואז בא חסן.

עדכון מורבידי: ארבעה נעדרים… רוב הסיכויים שאני מכיר את החבר’ה האלה.. מה קורה פה…

בעניינים אחרים - רקטה ארוכת טווח נפלה בחיפה בסטלה מאריס, על הכביש, 13 דקות נסיעה מהבית שלי, קצת דרומה מבתי זיקוק ומיכל האמוניה. לשאלתכם, אני נשאר לישון במיטה שלי, בפינה הצפון מערבית של הבית. לכל החיפאים שמצאו את עצמם בדרך לגוש דן בתירוץ כזה או אחר - אני ממליץ ללמוד מתושבי שדרות כמה דברים.

כלי התקשורת הזרים, עד כמה שראיתי, מכנים את הספינה Gunship, כשמדובר בסטי”ל מסוג סער 5, Missle ship או Corvette יעשו את העבודה.
כנראה מייעצים להם אותם יועצים שעובדים בשביל הסדרה 24:

כי עם כל הטכנולוגיה, עדיין אי אפשר לדבר מטלפון סלולרי עם צוללת רוסית שעוגנת בנמל אזרחי דרך האינטרקום הפנימי של הצוללת - בעגה המקצועית פורפרה.

כל מיני אנשים מנסים להפחיד אותי שבגלל המצב לא ישחררו אותי ביום רביעי. יהיה ממש מצחיק^ אם פתחתי בלוג לסיקור תהליך השחרור שלי, ולא אשתחרר.

^ - עצוב מאד.