במסגרת תפקידי החדש כמנהל חוות הלינוקס של הפקולטה למדעי המחשב בטכניון, לפעמים אני נשאל “למה לינוקס”.

אז הנה דוגמה:

התקנתם את חבילת השירות החדשה לויסטה?

יש תוכנות שלא תוכלו להריץ - וזאת מפני שמייקרוסופט לא מרשה.

פשוט ככה, בלי נסיונות טיוח, בלי להתבייש.

אין דוגמה יותר טובה כדי להסביר לאנשים מה רע בתנאי הרישוי של חלונות.

(דרך חדשות טכנולוגיה)

אין יותר שמות בסיסמה והיא עכשיו מסובכת לפחות כמו שהייתי דורש שלקוחות שלי ישימו.

גיא מזרחי, Hacking.co.il.

“רפֹא רפא את עצמך”, אמר ישו. דווקא הגרסה הלטינית של דבריו, בעיוות קל, הפכה לפופולרית בקרב הרופאים – “Medice, cura te ipsum”, כסוג של קריאה לרופא לשים לב ראשית כל לתחלואיו שלו, בטרם יפנה את תשומת לבו לחולייהם של אחרים. אנחנו לא באמת מקיימים את הציווי הזה.

ולדי דבוייריס, Medice, cura te ipsum .

No one is ever safe.

שרה קונור.

- - - -

פרצו אליי היום. ניצלו פירצת Front door, או במילים יותר פשוטות, פתחו את מנעול הדלת ונכנסו לדירה. פירקו את כל הארונות אבל לא לקחו הרבה. ריחמו, יימח שמם. לא הרסו לי את החיים כפי שיכלו.

באשר אלך, אני מטיף לשמירה מסויימת על פרטיות, במיוחד בכל הקשור לדפדפנים. בחוות המחשבים הטכניון, אם אני רואה חשבון ג’ימייל מחובר כשאין אף אחד בעמדה, אני שולח לבעל החשבון מייל בשם עצמו, “למה אתה משאיר את עצמך חשוף?”. אם שומרים סיסמאות בפיירפוקס במחשב ציבורי (כשמבחינתי הפיירפוקס שמותקן לי על הדיסק און קי הוא בחזקת ציבורי) מגינים על הסיסמאות בסיסמת אב. ולא נשארים מחוברים קבוע לאף חשבון.

- - - -

אבל בבית? ביתי הוא מבצרי. החיים שלי על צלחת.

- - - -

לא לקחו לי את המחשב. אם היו, מצבי היה רע. רע מאוד. אבל מאוד.

- - - -

חכם לאחר מעשה. מגן על הפנים אחרי האגרוף. עכשיו יש סיסמת ביוס. עכשיו לא עוזב את הבית כשהמחשב לא מוגן בסיסמה. עכשיו התיקייה של מוזילה מוצפנת.

- - - -

אוף.

מי שנכנס לאתר זה רואה בצד שמאל של המסך תיבה המפרטת את מגוון הדרכים ליצור איתי קשר בלחיצת כפתור - אימייל, מסנג’ר, וסקייפ.

בשלושתם אני זמין כשאני ליד אחד המחשבים שלי, ואני בודק אימייל לעיתים תכופות מהסלולרי.

למרות כל זאת, אני ממליץ לכל אחת ואחד להוסיף אותי, ברגע זה ממש, למסנג’ר/גוגל טוק, וככה נתקרב.

בקשה זו באה לאחר שלאחרונה היו כבר יותר ממספר מקרים שבהם כותבי בלוגים כאלה ואחרים פנו אלי באופן ספונטני במסנג’ר, כדי שאחווה דעה על דבר כזה או אחר, וזה כיף לי.

- - - -

(אה, וביום רביעי בצהריים אני נוחת בארץ)

וכשנסענו לברייטון ביץ’ כדי להצטלם בטיילת של קוני איילנד א-לה רקויאם לחלום, היו קצת עיכובים ברכבת התחתית.

וקרובות המשפחה אמרו לי שהן היו רוצות לבקר בישראל, אבל מסוכן.

“מסוכן?”, שאלתי בפליאה. “הכי בטוח שיכול להיות”.

אבל כל יום כמעט יש קסאמים, ענו לי.

- - -

ונתתי להן את הנאום הרגיל שאם הייתי מסתמך אך ורק על הדיווחים בחדשות, לא הייתי מעז לנסוע לניו יורק. מסוכן.

- - -

ותוך כדי זה, אמא שלי, שתמיד מדגישה כמה שהיא לא דואגת, מתקשרת בהיסטריה לסלולרי שלי (ישראלי בנדידה - לקבל שיחה עולה בערך כמו לטוס חזרה לארץ) כי היא שמעה שניו יורק הפכה לאיזור פגוע הרס על סף אסון הומניטרי.

- - -

אז מסתבר שהייתי בניו יורק בזמן טורנדו.

- - -

לפחות לא קסאמים, נכון?

היום (23 ביוני) לפני שנה, השתכנעתי לפתוח לעצמי אתר אישי.

מזל טוב!

הרבה מים זרמו בצינורות מאז.

למי שרוצה להתעדכן, אפשר להתחיל כשאני עדיין בצבא, ולהמשיך ליום השחרור שלי, לטיול לברלין, למילואים מייד לאחר הפסקת האש (אך בהחלט במים עוינים), לעבודה, לשקיעה לשיגרה, להפסקת העבודה, לחיפוש עבודה חדשה, למציאת עבודה חדשה, לתסכול מכך שבסוף לא קיבלתי את הקריירה וחיפוש עבודות מזדמנות, לנסיעה לחו”ל, ליומולדת השנה של סטארטר.

וחוץ ממני נכתבו כאן הרבה דברים מעניינים - אפשר להיכנס לארכיון ולהתחפר.

סך הכל נכתבו כאן 187 פוסטים, ו471 תגובות (שכחצי מהן הן למעשה שלי).

אז תישארו, יהיה כיף.

בחברת התעופה דלתא חיים במנטליות של טיסה פנימית בארה”ב, ועל כן:

• הקפטן מכריז ברמקול שבזמן ארוחת הצהריים ייעשו לנו טובה וייתנו משקה אחד מתנת חברת התעופה. ממש תודה, אצל הצ’כים שתיתי פילזנר בארוחת בוקר.
• יש מערכת VOD ממש מגניבה (ומבוססת לינוקס - יש פינגוין וטקסט של הפעלה על המסך משך כל ההמראה), שבה ניתן לשמוע דיסקים טובים, לראות פרק מתוך אבודים, 30 רוק, ועוד כמה סדרות מגניבות, לראות “הילדים של מחר”, “לגעת ביהלום”, “המבוך של פאן” ועוד כמה סרטים פחות איכותיים. בתחתית כל מסך מוזכר לנוסע שהצפייה בסרט היא מתנת חברת דלתא.
• על המגבון הלח (הקר!) שמחולק לקראת הנחיתה כתוב, נכון מאוד, שהמגבון הוא מתנת חברת דלתא.

לא רוצה את המתנות שלכם. אני רוצה את מה שמגיע לי כנוסע.
(מתנצל על האיחור)

עלייה למטוס בעוד 25 דקות.

פעם היתה איזו שמועה שהאינטרנט האלחוטי בטרמינל שלוש לא עובד בפיירפוקס, אבל אצלי על המחשב הנייד עם הלינוקס זה עובד יופי (שלא לומר מוריד לי עדכוני מערכת).

אם מישהו מדווח לכם שהוא ראה מישהו יושב בפינה נידחת של גזרת הדיוטי פרי, מאחורי המקדונלדס, עם אזניות והארד דיסק חיצוני, מחובר לנקודת חשמל ארעית, תמסרו לו ד”ש ממני.

עלייה למטוס בעוד 20 דקות.

ליד הדיוטי פרי אנשים כמעט הולכים מכות כדי לשבת ליד שולחן, אבל בזרועות הטרמינל שומם למדי. שקט. נעים.

עלייה למטוס בעוד 19 דקות.

כשהגיעו פקידות הצ’ק אין של אליטליה*, הן טרחו לפרוס שטיח אדום ללקוחות הביזנס. שטיח. אדום. עם כתמים מבחילים שמעידים שלא רחצו אותו לפחות מאז ביקור האפיפיור בשנת 2000.

הגהה, עריכה, מצלם תמונה, מעביר למחשב, מקטין, מעלה ומצרף לפוסט.

עלייה למטוס בעוד שש דקות. איך הזמן עובר כשנהנים.

- - - -

* - בואו נגיד שיש סיבה שהאפיפיור מנשק את האדמה אחרי שהוא נוחת. דיווח מפורט יינתן ממילנו בין קונקשנים.

תודה רבה לכל הפונים - מימנתם לי טיול.

את שלושה וחצי החודשים הבאים אבלה במחנה קיץ בארה”ב, way down south, בהסתובבות בארה”ב, ובנסיון להתמודד עם נדידה באמצעות מכשיר נוקיה פשוט, דרכון, ומחשב נייד פנטיום 3 עתיק הנושא קסובונטו וכרטיס רשת חיצוני עם דרייבר בקומבינה.

אשתדל לעדכן בתכיפות, אך צפוי שנושאי הכתיבה ישתנו, פחות ענייני אקטואליית רשת, יותר חוויות מהמפגש עם תושבי הדרום החביבים.

טקס הפרידה הרשמי במעמד ראש הממשלה ייערך על השטיח האדום בנתב”ג בלילה בין חמישי לשישי, וניתן יהיה לצפות בו בשידור ישיר בחדשות ערוץ 10 ובCNN.

מיומנו של פרילנסר:

10:00 - קם.

10:05 - מופתע מכך שכתשעים תגובות ספאם מאת איזה sunpower, או משהו כזה, חדרו את אקיזמט, מסנן הספאם האלמותי.

10:06 - פוגש את הsunpower הזה גם במלא בלוגים אחרים. מגחך.

10:07-23:00 - שומע דיסק של הזומביז, מכין מלווח לרגל המימונה.

23:01 - הודעה. “קיבלת את המייל שלי?”

מסתכל שוב (שם הלקוח הוחלף):

מסקנה: לא להשתמש יותר אף פעם באפשרות select all (ולא להתקמצן על מילים באנגלית שגורמות לתגובה לחכות לאישור).

יש איזה סיפור על מנכ”ל וסמנכ”ל, שבו הסמנכ”ל מפשל ועולה לחברה 3 מיליון דולרים, וניגש למנכ”ל, שאינו מפטר אותו. כשהסמנכ”ל שואל את המנכ”ל איך זה שהוא לא מפוטר, המנכ”ל עונה לו “כרגע שילמתי שלושה מיליון דולר על ההכשרה כדי שתלמד משהו”.

לי זה עלה רק יום עבודה אחד.

בעברי הלא רחוק, לפני שלוש שנים תמימות, הייתי חייל צעיר על סיפון הסטי”ל אח”י חרב, וככזה, עשיתי שבתות.

שבת בספינה זה דבר מיוחד - פתאום נרגע לו הלחץ המתמיד, נשארים בספינה רק צוות מצומצם ביותר, יש שקט ושלווה, ואין הרבה מה לעשות חוץ מלשמור שעתיים ולנוח עשר, אולי מדי פעם להכין ארוחת שבת או ללכת להביא קצת אוכל מהסופר.

ובשבת, כשהעניינים רגועים, אפשר להוציא את הרדיו, ולשמור עם מוזיקה.

כך, ביססתי לי לוח זמנים מדויק של האזנות, ובשבילו החלפתי שמירות:

שישי בצהריים, שלמה ארצי - מדבר לתוך הלב עם שירים יפים.
שישי בערב, אלכס אנסקי ופרופסור הרסגור - לא משנה ממש מה הם אומרים, לשמוע אותם מדברים זה כמו מדיטציה.
שבת בצהריים - גל עברי ירוק.
שבת בלילה - לילה של אלבומים ב88FM.

אבל הכי כיף היה בימי חמישי בלילה, בין חצות לשתיים, בגלגל”צ - עסק שחור. שעתיים של שמירה טסות כאילו לא היו.

לכן נהנתי לגלות שלירון תאני, הרוח החיה מאחורי העייסק, כותב ברשימות!

אתם עוד פה?