עם לינוקס התחלתי בערך בכיתה י"א. התקנתי Mandrake על המחשב שלי, ושיחקתי איתו קצת. לא יצא מזה הרבה (בעיקר כי לא הצלחתי לקמפל את הדרייברים של המודם 56K שלי), אבל הבסיס נשתל.

אחרי הצבא, כשהתבקשתי לעזור בהתקנת Asterisk הדפסתי Cheat Sheet וצללתי לתוך העניינים. באותה הזדמנות גם למדתי PHP וקצת על ניהול שירותים בלינוקס.

ככה הכרתי מחדש את לינוקס, וכשקיבלתי לפטופ ענתיק עם פנטיום 3 600 מגהרץ היה לי ברור שאני מתקין עליו רק אובונטו במקום החלונות 98 שהיה עליו.

כשהגעתי לטכניון, לקח לי כמה שבועות להסגר על שיטת הלימוד שלי, עד שגיליתי שהכי כיף וקל לי ללמוד בחוות הלינוקס בבניין מדעי המחשב, שם מותקנת אובונטו על כ40 עמדות, ואחרי כחצי שנה של ישיבה יומיומית, במהלכה התברר למנהלי החווה שאני קצת יודע במה עניינים אמורים, הוצע לי להחליף אותם בתפקיד.

לאחר שצברתי כמה חודשי נסיון בחוות הלינוקס, הוצע לי לסייע בהעברת מעבדת SSDL מחלונות XP לאובונטו.

אחרי מספר חודשים נוספים, קיבלתי שיחת טלפון ממרצה בפקולטה למדעי המחשב שהכיר אותי במהלך העבודה בSSDL, ועכשיו עובד בגוגל בשנת השבתון שלו, שבה הוא הציע לי לעבוד בגוגל.

שלחתי קורות חיים, עברתי מספר ראיונות, ובשבוע הבא אתחיל לעבוד בגוגל, במשרת סטודנט ששמתי עליה עין כבר באוגוסט 2007, כשראיתי אותה אצל שליו בן ארי – בתרגום חופשי אפשר לקרוא לזה מתמחה טכני, תמיכה במחשבים שולחניים ואבזרים.

אנסה בעתיד לפרט ככל שיתאפשר לי על האתגרים שעומדים בפניי בעבודה, ועל פתרונות מעניינים שאפתח, ולהישאר כמה שיותר אובייקטיבי.

לצערי בזמן האחרון, ובפרט במהלך סמסטר חורף האחרון, השקעתי את כל מרצי וזמני בלימודים אל תוך הלילה, וכמות הכתיבה בבלוג זה התדרדרה לרמות בלתי נסלחות של חוסר פעילות. מי שבינתיים מתעניין במעשי היותר חסרי משמעות ויומיומיים מוזמן לקרוא את עדכוניי בטוויטר.

כאן אמרתי שגוגל מפתחים את הדפדפן כרום בעיקר בשביל לעודד פיתוח של שאר הדפדפנים הקיימים.

בכנס המפתחים של גוגל בתחילת השבוע אמר ביל האסה, המפתח של מנוע הג'אווהסקריפט V8 של גוגל:

האסה: "אין לנו מטרה להגיע לנתח שוק מסוים. המטרה שלשמה השקנו את הדפדפן הייתה לגרום לכל הדפדפנים שקיימים בשוק להיות טובים יותר ולהצריך מהם להשתפר."

מחר בלילה אני טס לשבוע מנוחה באיטליה.

- – -

זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא באיטליה – שנה שעברה טסתי לארה"ב ובחזרה דרך איטליה. קונקשן דרך מילאן מלפנסה בדרך הלוך, וקישור ברומא בדרך חזור. הסיפור שלא סופר.

- – -

הבעיות התחילו כבר על מסלול ההמראה בניו יורק JFK – איני זוכר אם בגלל מזג אויר, איום טרוריסטי, התפרצות מגפה או מה, אך כשלוש שעות עברו מהרגע בו נסגר השער, לרגע שבו נדבקתי לגב המושב בעוד המטוס מחליט שהקטע הזה של כוח כבידה זה לא בשבילו.

- – -

בעצם הבעיות התחילו קודם, בצ'ק אין. כורטסתי דרך אליטליה, הטיסה היתה של דלתא. עשיתי צ'ק אין אצל דלתא, למרות שלא הייתי בטוח שכך עלי לנהוג. קיבלו אותי שם בפנים חמוצות – למרות שאולי המילה פנים לא מתאימה כאן. מטעמי חסכון בכח אדם, צ'ק אין בארה"ב מתבצע על ידי מכונה, שבהינתן שמך או כרטיס אשראי הנושא את שמך, מטפלת בך טוב טוב ומשאירה לך רק להפקיד מזוודות אצל כזה מבשר ודם.

אותי המכונה לא אהבה, או שיותר נכון היתה חסרת רגשות כלפי. פשוט לא ממש הכירה אותי. לא ידעה מי אני.

הפקידה לא החמיצה פנים, אבל היא לא מצאה את הכוחות שיאפשרו לה לנתב את המזוודות שלי לטיסת הקישור.

"זה מאוד פשוט", היא אמרה. "אתה לוקח את המזוודות, יוצא לתוך איטליה, עולה קומה ועושה צ'ק אין למזוודות שלך".

- – -

משך הטיסה כ11 שעות. לא ישנתי.

- – -

נחתנו ארבעים וחמש דקות לפני המראת טיסת הקישור. דייל קרקע של דלתא קיבל את פני באפנתיות, שאל מה נסגר, סיפרתי לו על עניין המזוודות, והוא אמר שזה ייקח לי בערך שעתיים, כלומר אין מצב. הוא סרק את קבלות המטען שלי, עשה כמה טלפונים, וניתב אותם לטיסת הקישור.

מכאן הכל פשוט – קונקשן בתוך שדה התעופה.

- – -

כל מה שצריך זה לעבור בדיקת סקיוריטי. וכאן נכנס כשל אישי שלי. לא עקפתי את התור.

לא יודע מה קרה לי. משהו בין טעות בחישוב זמנים, לבין לחשוב שיחכו לי, לבין אפאתיות. כשהגעתי לשער העלייה בריצה, הודיעו לי ש"ביי אחי".

ההוראות של נציג אליטליה היו פשוטות – "צא משדה התעופה, תעלה קומה, לך לדלפקי הכרטוס של דלתא, כי הם איחרו והם אחראים לטפל בך, ושהם יעזרו לך".

- – -

לא הייתי לבד שם בשער הסגור.

מדובר בערב ראש השנה – שעות מעטות לפני ארוחת החג. השולחן כבר ערוך, ועם ישראל מחכה לבניו ובנותיו שישובו מהתפוצות לחגוג את קיומנו זו שנה נוספת, ואלה תקועים ברומא.

איתי שם, באותה מצוקה, היה זוג צעירים ישראליים, בחור ובחורה. והבחורה לא יכלה לעמוד בגודל המשימה. היא נכנסה להתקף חרדה, התיישבה ולא הסכימה לזוז. נאלצתי לקבל החלטות קשות, ואותו זוג נשאר מאחור. אינני יודע אם עד היום הם הגיעו לארץ.

- – -

הגעתי ליציאה מהטרמינל, עברתי ביקורת דרכונים, יצאתי מהמכס, Benvenuti in Italia.

עברתי פעם ראשונה את השומר עם הכלב בכניסה לאולם טיסות יוצאות.

הפקידה של דלתא לא מצאה את המזוודות שלי במערכת.

- "אין בעיה – אתה עולה עכשיו על מטוס למילאנו, ומשם נטיס אותך לתל אביב."

- "מה זה?!"

- "מילאנו."

- "זה ייקח לי עוד יום להגיע לתל אביב!"

- "זה לא ייקח הרבה זמן…"

- "לא. לא, לא. לא… לא לא. לא. יש טיסה של אל-על בעוד שעתיים, אני רוצה להיות עליה."

- "אוי מצאתי מזוודה אחת שלך, זה מאוד פשוט, תחזור כמו שבאת, תעבור במכס ברוורס, תיקח אותה ותחזור."

- – -

השומר בכניסה למכס הסתכל בחשדנות. יש להם מסלול צד, עם גלאי מתכות, מוכן למקרה כזה של נוסע שהולך נגד חוקי הטבע. מזוודה אחת ביד (עגלה עולה איזה כמה יורו), שוב עברתי מכס, ויצאתי מהטרמינל ונכנסתי לאולם הטיסות היוצאות. הכלב של השומר לא הראה סימנים של חיבה, השומר עצמו כבר חייך.

- – -

- "השגתי לך כרטיס עם אל-על, אבל תצטרך למהר בסקיוריטי שלהם"

- "תודה רבה!"

- "ומצאנו עוד מזוודה שלך, לך תביא"

- – -

שוב פעם רוורס במכס, שוב פעם מעבר במכס, הפעם השומר בכניסה עשה לי עם היד ככה "יאללה תיכנס". השוטר שלידו חשב שאני עוקף בזדון את השומר וכלבו וכמעט נעצרתי.

- – -

סקיוריטי פעם שנייה (לפטופ, נעליים, וכד').

- – -

זהו… יש טיסה. לפני הפקדת המזוודות הספקתי לשים חולצה להחלפה בתיק.

- – -

שדה התעופה של רומא בנוי משני אגפים, כשניתן לנסוע ברכבת קצרה מחלק אחד לשני, שמנותק ממנו ועומד כמו אי בתוך מסלולי ההמראה.

לא יודע מה קרה לי. מהתרשימים הייתי משוכנע שיש שתי תחנות, ואם אשאר על הרכבת כשכולם יורדים, אגיע יותר קרוב לשער.

- – -

כשהרכבת התחילה לזוז אחרי העצירה, היא חזרה למקום ממנו באתי. לא נורא, חשבתי. אסע שוב.

- – -

לשוטר שעמר בתחנה ממנה באתי היו תוכניות אחרות.

- "אתה עכשיו יוצא מהרכבת, זה החוק".

לא התחשק לי להיעצר, ויצאתי.

מבחינת שדה התעופה, אני הגעתי עכשיו ממטוס שנחת, ויכולתי או לצאת החוצה לאיטליה, או לעבור מסלול של קונקשן.

- – -

עברתי סקיוריטי פעם שלישית. לפטופ, נעליים.

- – -

ושוב ברכבת.

- – -

הגעתי הביתה לחג, חגגנו, ובזה זה נגמר. לא הצלחתי להירדם עוד איזה זמן.

- – -

אני מקווה שהפעם יהיה יותר טוב. לא יודע מה אדווח מהטיול ומתי. מזג האויר בינתיים נראה בסדר, יומיים גשם בהתחלה (אני בצפון איטליה בזמן הזה), ושאר הזמן שמש (אני בטוסקנה בזמן הזה).

מה אני עושה בין הסמסטרים?

• מטמיע אובונטו לינוקס במעבדת SSDL של הפקולטה למדעי המחשב
• לומד חשמל ומגנטיות לקראת מבחן סיווג
• נח

סרטון סתלבט ביוטיוב:

במסגרת תפקידי החדש כמנהל חוות הלינוקס של הפקולטה למדעי המחשב בטכניון, לפעמים אני נשאל "למה לינוקס".

אז הנה דוגמה:

התקנתם את חבילת השירות החדשה לויסטה?

יש תוכנות שלא תוכלו להריץ – וזאת מפני שמייקרוסופט לא מרשה.

פשוט ככה, בלי נסיונות טיוח, בלי להתבייש.

אין דוגמה יותר טובה כדי להסביר לאנשים מה רע בתנאי הרישוי של חלונות.

(דרך חדשות טכנולוגיה)

אין יותר שמות בסיסמה והיא עכשיו מסובכת לפחות כמו שהייתי דורש שלקוחות שלי ישימו.

גיא מזרחי, Hacking.co.il.

"רפֹא רפא את עצמך", אמר ישו. דווקא הגרסה הלטינית של דבריו, בעיוות קל, הפכה לפופולרית בקרב הרופאים – "Medice, cura te ipsum", כסוג של קריאה לרופא לשים לב ראשית כל לתחלואיו שלו, בטרם יפנה את תשומת לבו לחולייהם של אחרים. אנחנו לא באמת מקיימים את הציווי הזה.

ולדי דבוייריס, Medice, cura te ipsum .

No one is ever safe.

שרה קונור.

- – - -

פרצו אליי היום. ניצלו פירצת Front door, או במילים יותר פשוטות, פתחו את מנעול הדלת ונכנסו לדירה. פירקו את כל הארונות אבל לא לקחו הרבה. ריחמו, יימח שמם. לא הרסו לי את החיים כפי שיכלו.

באשר אלך, אני מטיף לשמירה מסויימת על פרטיות, במיוחד בכל הקשור לדפדפנים. בחוות המחשבים הטכניון, אם אני רואה חשבון ג'ימייל מחובר כשאין אף אחד בעמדה, אני שולח לבעל החשבון מייל בשם עצמו, "למה אתה משאיר את עצמך חשוף?". אם שומרים סיסמאות בפיירפוקס במחשב ציבורי (כשמבחינתי הפיירפוקס שמותקן לי על הדיסק און קי הוא בחזקת ציבורי) מגינים על הסיסמאות בסיסמת אב. ולא נשארים מחוברים קבוע לאף חשבון.

- – - -

אבל בבית? ביתי הוא מבצרי. החיים שלי על צלחת.

- – - -

לא לקחו לי את המחשב. אם היו, מצבי היה רע. רע מאוד. אבל מאוד.

- – - -

חכם לאחר מעשה. מגן על הפנים אחרי האגרוף. עכשיו יש סיסמת ביוס. עכשיו לא עוזב את הבית כשהמחשב לא מוגן בסיסמה. עכשיו התיקייה של מוזילה מוצפנת.

- – - -

אוף.

מי שנכנס לאתר זה רואה בצד שמאל של המסך תיבה המפרטת את מגוון הדרכים ליצור איתי קשר בלחיצת כפתור – אימייל, מסנג'ר, וסקייפ.

בשלושתם אני זמין כשאני ליד אחד המחשבים שלי, ואני בודק אימייל לעיתים תכופות מהסלולרי.

למרות כל זאת, אני ממליץ לכל אחת ואחד להוסיף אותי, ברגע זה ממש, למסנג'ר/גוגל טוק, וככה נתקרב.

בקשה זו באה לאחר שלאחרונה היו כבר יותר ממספר מקרים שבהם כותבי בלוגים כאלה ואחרים פנו אלי באופן ספונטני במסנג'ר, כדי שאחווה דעה על דבר כזה או אחר, וזה כיף לי.

- – - -

(אה, וביום רביעי בצהריים אני נוחת בארץ)

וכשנסענו לברייטון ביץ' כדי להצטלם בטיילת של קוני איילנד א-לה רקויאם לחלום, היו קצת עיכובים ברכבת התחתית.

וקרובות המשפחה אמרו לי שהן היו רוצות לבקר בישראל, אבל מסוכן.

"מסוכן?", שאלתי בפליאה. "הכי בטוח שיכול להיות".

אבל כל יום כמעט יש קסאמים, ענו לי.

- – -

ונתתי להן את הנאום הרגיל שאם הייתי מסתמך אך ורק על הדיווחים בחדשות, לא הייתי מעז לנסוע לניו יורק. מסוכן.

- – -

ותוך כדי זה, אמא שלי, שתמיד מדגישה כמה שהיא לא דואגת, מתקשרת בהיסטריה לסלולרי שלי (ישראלי בנדידה – לקבל שיחה עולה בערך כמו לטוס חזרה לארץ) כי היא שמעה שניו יורק הפכה לאיזור פגוע הרס על סף אסון הומניטרי.

- – -

אז מסתבר שהייתי בניו יורק בזמן טורנדו.

- – -

לפחות לא קסאמים, נכון?

היום (23 ביוני) לפני שנה, השתכנעתי לפתוח לעצמי אתר אישי.

מזל טוב!

הרבה מים זרמו בצינורות מאז.

למי שרוצה להתעדכן, אפשר להתחיל כשאני עדיין בצבא, ולהמשיך ליום השחרור שלי, לטיול לברלין, למילואים מייד לאחר הפסקת האש (אך בהחלט במים עוינים), לעבודה, לשקיעה לשיגרה, להפסקת העבודה, לחיפוש עבודה חדשה, למציאת עבודה חדשה, לתסכול מכך שבסוף לא קיבלתי את הקריירה וחיפוש עבודות מזדמנות, לנסיעה לחו"ל, ליומולדת השנה של סטארטר.

וחוץ ממני נכתבו כאן הרבה דברים מעניינים – אפשר להיכנס לארכיון ולהתחפר.

סך הכל נכתבו כאן 187 פוסטים, ו471 תגובות (שכחצי מהן הן למעשה שלי).

אז תישארו, יהיה כיף.

בחברת התעופה דלתא חיים במנטליות של טיסה פנימית בארה"ב, ועל כן:

• הקפטן מכריז ברמקול שבזמן ארוחת הצהריים ייעשו לנו טובה וייתנו משקה אחד מתנת חברת התעופה. ממש תודה, אצל הצ'כים שתיתי פילזנר בארוחת בוקר.
• יש מערכת VOD ממש מגניבה (ומבוססת לינוקס – יש פינגוין וטקסט של הפעלה על המסך משך כל ההמראה), שבה ניתן לשמוע דיסקים טובים, לראות פרק מתוך אבודים, 30 רוק, ועוד כמה סדרות מגניבות, לראות "הילדים של מחר", "לגעת ביהלום", "המבוך של פאן" ועוד כמה סרטים פחות איכותיים. בתחתית כל מסך מוזכר לנוסע שהצפייה בסרט היא מתנת חברת דלתא.
• על המגבון הלח (הקר!) שמחולק לקראת הנחיתה כתוב, נכון מאוד, שהמגבון הוא מתנת חברת דלתא.

לא רוצה את המתנות שלכם. אני רוצה את מה שמגיע לי כנוסע.
(מתנצל על האיחור)