אין לי מילים

וכשנסענו לברייטון ביץ’ כדי להצטלם בטיילת של קוני איילנד א-לה רקויאם לחלום, היו קצת עיכובים ברכבת התחתית.

וקרובות המשפחה אמרו לי שהן היו רוצות לבקר בישראל, אבל מסוכן.

“מסוכן?”, שאלתי בפליאה. “הכי בטוח שיכול להיות”.

אבל כל יום כמעט יש קסאמים, ענו לי.

- - -

ונתתי להן את הנאום הרגיל שאם הייתי מסתמך אך ורק על הדיווחים בחדשות, לא הייתי מעז לנסוע לניו יורק. מסוכן.

- - -

ותוך כדי זה, אמא שלי, שתמיד מדגישה כמה שהיא לא דואגת, מתקשרת בהיסטריה לסלולרי שלי (ישראלי בנדידה - לקבל שיחה עולה בערך כמו לטוס חזרה לארץ) כי היא שמעה שניו יורק הפכה לאיזור פגוע הרס על סף אסון הומניטרי.

- - -

אז מסתבר שהייתי בניו יורק בזמן טורנדו.

- - -

לפחות לא קסאמים, נכון?

מילא, לפגוש ישראלים בניו יורק.

- - -

מילא, לפגוש ישראלי שמכירים בניו יורק.

- - -

אבל להיתקל באופן מקרי במישהי ששירתתי איתה ביחד, על המדרגות של המטרופוליטן, זה כבר מוגזם.

הצי ו ינט נט שכנ ם יו יורק לא יצ ב -

.

כל הז ן תנתק - לחוט!

כל דבר לו ח $% עה וחצי

- - -

המשך עידכונים כשאצא מניו יורק ויהיה לי אינטרנט יותר יציב.

בסוף מאי, רגע לפני הנסיעה, שמעתי באיזשהו פרומו או משהו כזה מנגינה, מנגינה ששבתה את לבי ברגע אחד. גיטרות בעיבוד שובה אזניים ולב, בסולם מינורי.

וידעתי, פשוט ידעתי, שיש לי את המנגינה הזו על המחשב איפשהו.

ועברתי על הכל. עברתי על כל המוזיקה שFeedReader מוריד לי באופן אוטומטי, עברתי על האלבום האחרון של ארקייד פייר, חיפשתי וחיפשתי במשך שעות.

ולא מצאתי.

- - - - -

והנה, היום, שעה לפני סיום העבודה שלי, השאפל של הווינאמפ צ’יפר אותי.

- - - - -

מחר בבוקר, השלב הבא - טיסה לניו יורק, וטיפוס במעלה החוף המזרחי.