משוחרר

You are currently browsing the archive for the משוחרר category.

הסוף

עכשיו זה רשמי.

ניסיתי שלא לכתוב על מה שהולך פה מסביב, אבל יש גבול לכל דבר.

ארועי הימים האחרונים הוסיפו תוספת נכבדה לגאוות היחידה שלי – שייטת 3 מחזיקה את רוב מזרח הים התיכון – מרפיח עד טריפולי – חזק בביצים. בעוד השרות על הספינות לפעמים משעמם, הרגשה שלא עושים כלום, הנה החבר'ה מפוצצים כל מיני דברים.

באדיבות רויטרס

ואז בא חסן.

 

עדכון מורבידי: ארבעה נעדרים… רוב הסיכויים שאני מכיר את החבר'ה האלה.. מה קורה פה…

 

בעניינים אחרים – רקטה ארוכת טווח נפלה בחיפה בסטלה מאריס, על הכביש, 13 דקות נסיעה מהבית שלי, קצת דרומה מבתי זיקוק ומיכל האמוניה. לשאלתכם, אני נשאר לישון במיטה שלי, בפינה הצפון מערבית של הבית. לכל החיפאים שמצאו את עצמם בדרך לגוש דן בתירוץ כזה או אחר – אני ממליץ ללמוד מתושבי שדרות כמה דברים.

 

כלי התקשורת הזרים, עד כמה שראיתי, מכנים את הספינה Gunship, כשמדובר בסטי"ל מסוג סער 5, Missle ship או Corvette יעשו את העבודה.
כנראה מייעצים להם אותם יועצים שעובדים בשביל הסדרה 24:

 

פחחח

כי עם כל הטכנולוגיה, עדיין אי אפשר לדבר מטלפון סלולרי עם צוללת רוסית שעוגנת בנמל אזרחי דרך האינטרקום הפנימי של הצוללת – בעגה המקצועית פורפרה.

 

כל מיני אנשים מנסים להפחיד אותי שבגלל המצב לא ישחררו אותי ביום רביעי. יהיה ממש מצחיק^ אם פתחתי בלוג לסיקור תהליך השחרור שלי, ולא אשתחרר.

^ – עצוב מאד.

Tags:

מה קרה?

אתמול היה כיף, הזוועתון הפנתה אלי ובאו מלא אנשים (אף אחד מהם לא הגיב ד"א).
היום אף אחד לא בא, כנראה שהם לא אהבו מה שהם ראו. Oh well. מי שנכנס ורואה בקאונטר למטה מימין שהוא הקורא ה-400 שיכתוב ואני כבר יחשוב על פרס.

כבר יומיים לא יצאתי מהבית – החופש הזה מתחיל לנוון אותי. זה בגלל ערוץ שתיים האלה, משדרים משחק בחינם לכולם… בלי שצריך להיפגש כל החבר'ה מול מסך ענק. ממש תודה.
גם ככה אין גולים באף משחק.

בפורום האסטרונומים לא מדברים על האסטרואיד. כאילו כולם נפגשו באגודה הסודית והחליטו להתעלם מקיומו. כנראה שסתם ציפיתי ליותר מדי, וזה די מפחיד שסלע בגודל כזה עובר כל כך קרוב ואנחנו לא שמים לב.

צורב ה-DVD שלי צורב DVDים ולא קורא אותם אחרי זה. המכשיר בסלון דוקא מתלהב. מישהו נתקל בתופעה דומה?

ביום רביעי האחרון, יום לפני יציאתי לחפש"ש, שמתי על עצמי ג'ינס, עליתי על הרכבת ונכנסתי לאותו אירוע שכל חייל בצה"ל מחכה לו – כנס המשתחררים.

 

Never saw that one coming.

 

בקרב החיילים הצעירים, הכנס נראה כמין סמל סטטוס, משהו שכל פעם (חמש פעמים במהלך שירותו של חייל זכר) רואים חבורת פז"מניקים צוהלת, אוחזת בהזמנה הנחשקת, ובבוא היום מתנייעים יחדיו תל-אביבה, משאירים את אותו חייל מאחור להרהר על עתידו המתעכב.

 

לאחר עיכוב בלתי נמנע בכניסה (רק כשיצאתי וראיתי את ההמונים שועטים כלפי והלאה אחרי הבנתי שאני שייך לאותו מיעוט שמגיע בשעה הנקובה, ואיך זה שראיתי כל כך מעט מבני מחזורי) נכנסתי, קיבלתי את ההוראות מאותן בנות שתפקידן לתת הוראות, ומייד התברר שאם אני רוצה לקבל שי מאל"ח (ספר שעדיין לא בדקתי מה בתוך קנקנו) וסנדביץ' (סיפוק מיידי הרבה יותר) עליי למלא טופס שכולל בערך כל פרט על חיי, תחומי העניין שלי, ועוד כל דבר שרק תרצו להכניס למאגר מידע.

 

אם בשלב זה עדיין לא היה ברור לי שמוכרים אותי בשביל ספר וסנדוויץ קריאה של הדברים האלה לא משאירה יותר מדי מקום לספק.

 

הנה כמה דגשים למציגים (מפרסמים מוצצי דם חסרי בושה ייקראו מעתה 'מציגים') מתוך האתר:

 

החיילים מגיעים לתערוכה בפקודה והתערוכה היא חלק מהליך שחרורם מצה"ל
כלומר כ-20,000 משתחררים יפקדו את התערוכה בין השעות 09:00 ל-16:00.

בתום התערוכה תוכלו לרכוש את שירותי מאגר המידע שלנו ולקבל את רשימת מבקרי התערוכה ע"פ חתך.

הדגשות וקוים תחתונים במקור.

כמו שנאמר, תדע כל אם עבריה כמה חומר פרסומי ממוקד להכאיב יישלח לפתחיי בשבועות הקרובים.

משם, מלווה בשרוך לסלולרי באדיבות אחד מבתי הספר למוזגים, אוסף בדרכי פחית חינם של דיאט קוקה קולה, נכנסתי להרצאה של משרד הביטחון, שהמרחק בינה לשאר התערוכה גדול פי כמה מהמרחק הפיזי שמפריד בין ביתן 1 לאולם המעופש עם כיסאות הפלסטיק ומערכת ההגברה אד-הוק. ההרצאה עצמה (שהיא לכאורה חובה למי שרוצה את הסנדביץ' והספר המובטחים כאמור – לכאורה מפני שמחלקי האתננים הנ"ל מסתפקים בשאלה שאינה משתמעת לשתי פנים – היית בהרצאה?) היתה די לעניין, למרות שהדובר (חיים ערוסי האלמותי) קצת התקשה להחזיק עניין בקרב עשרות (מאות?) המאזינים – וזו היתה לו רק הראשונה מתוך כעשר הרצאות מתוכננות לאותו יום. בסיכומו של דבר, מי שמתעניין יכול לדעת את מה שנאמר במיליון מקומות שונים ולהתמצא בחישובי המענק, הפיקדון, עבודה מועדפת, נקודות מס הכנסה והשילובים ביניהם. אבל מהסיפורים שהוא מספר מסתמן שהרוב המכריע לא מתעניין, לא יודע, שאומרים לו הוא לא מקשיב, ואחר כך הוא שואל למה מגיע לו ואין לו, מה זאת אומרת לא מגיע לו, ככה שהערך של ההרצאה היה אנתרופו-סוציולוגי ברובו.

כצאן למפרסם

בתוך האולם סופקה לי פחית דיאט קוקה-קולה נוספת (דווקא את הקטע הזה אהבתי) והתחלתי לשוטט, מלווה במלווה, בין הדוכנים – מטרתנו היתה משותפת – להשיג כמה שיותר צ'יפורים. היה לי ברור שכדי להשיג צ'יפורים אני חייב לעשות עסקאות מפוקפקות עם השטן, ולפחות להראות התעניינות, אבל לא ידעתי כמה נמוך אני הולך לרדת.

מספיק שאומר שנתתי פרטי חשבון בנק וחתמתי בשלושה מקומות, כדי לקבל תיק גב.

חוויית ההסתובבות בין הדוכנים הייתה דיסוננס לא קטן – מצד אחד עולות עליך מכל צד דיילות מצודדות, דורשות בתוקף לדעת אם אתה רוצה ללמוד/פסיכומטרי/משקפיים בלייזר/מנוי לבלייזר/עבודה בחו"ל או כל שילוב ביניהם – ואם אפשר גם שם מספר טלפון ונחזור אליך. מצד שני עולות עליך מכל צד דיילות מצודדות.

בסוף הצלחתי לצאת משם, מצויד במעט מאוד צ'יפורים, הרבה יותר חומר שעוד לא התחלתי לעבור עליו, כרטיס תורם אברים (אם מישהו כל כך רוצה את האברים שלי, שיתכבד), ספר וסנדביץ'. זה המחיר שלי.

ותודה למפקדי צה"ל, ששלחו אותי לזוועה הזאת.

Newer entries »