כשהייתי בכיתה ח’, מצאתי במצעד האמריקאי את השיר One Week של Barenaked Ladies, ומאז אני מאוהב בלהקה הזו.

[קובץ אודיו לשמיעה על השרת]

אחותי יורדת עלי שאני היחיד בעולם ששומע את הלהקה הזו, ואני מכאן בחופשה בקנדה צריך לשכנע אותה שממש משמיעים שירים שלהם ברדיו כל הזמן.

את הדיסק שלהם “Stunt” ממש קניתי. עבור כסף. אחד הדיסקים הבודדים שקניתי בחיי.

אז שבוע הבא סוף סוף אני הולך להופעה שלהם, שזה עניין מעודד, מפני שאין סיכוי שאי פעם יביאו אותם להופעה בארץ.

אי שם בגן החיות האקומוזיאוני של מונטריאול, ישנו דורבן שרוצה לברוח.

התוצאה לפניכם.

בתקופת המקרא ובתקופת חז”ל אנשים החזיקו בביתם עבדים לעזרה במשק הבית ובעבודת השדה. תמורת עבודתם היה בעל הבית דואג למזונם. מדי יום היה נותן לעבדים מנת אוכל יומית, שהייתה חצי כיכר לחם. כיכר הלחם נפרסה לשני חצאים. כל חצי כיכר נקרא “פרס” (בדומה למלה “פרוסה” בימינו).
בימים ההם בסוף יום העבודה היה ניגש העבד אל בעל הבית כדי לקבל ממנו את הפרס - חצי כיכר לחם.

בימינו המשמעות של המלה “פרס” השתנתה לגמרי.

“מילים משנות משמעות”, שרה ליפקין, 1992.

בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום.

מה זה תוהו? מה זה בוהו? איך הארץ היתה שניהם? מה זו ארץ?

במהלך נסיעותי דיברתי עם אנשים דוברי אנגלית על עניין העברית. הקטע הזה שאנחנו מדברים וכותבים שפה עתיקה, הוא לא עניין טריויאלי.

And when the Lord said ‘Let there be light’, it was in the language of the hebrew man.

אהוד בנאי, היברומאן.

אבל איך אנחנו בטוחים שהעברית שכתובה בתנ”ך והעברית שאנחנו מדברים היום, אחת היא?

כשהיונה של נוח חוזרת לתיבה עם עלה של זית, אולי במילים של היום זו חוגלה עם ענף של זעתר?

וכשהמטוס שלי התרסק, ונחתנו במים, הדייל צעק לי שאפתח את דלת החירום.

וכולם קפצו החוצה, והגיע החילוץ ולקח אותנו.

וכששאל אותי הכתב של סיאנאן מה הדבר שאני הכי זוכר, רציתי לספר על המבט. המבט האיום של כל הנוסעים בדרכם החוצה, אל חיק המים האטלנטיים החמימים - מבט שכולו זעם מעורב בקנאה קדמונית, מבט שאומר “מניאק - ישב במחלקת תיירים עם אקסטרה שלושים סנטימטר מקום לרגליים. למה לא בחרנו אנחנו את המושב ליד יציאת החירום?”.

ולא סיפרתי לו על המבט.

ושתקתי, למרות שהדייל וידא לפני ההמראה שאני מדבר אנגלית שוטפת.

- - - -

(לא באמת).

מאט מולנווג (היוצר של וורדפרס) כותב על וורדקאמפ בייג’ין, ומעודד את שאר העולם לקיים וורדקאמפים.

וורדקאמפ הוא כנס וורדפרס המתקיים אחת לשנה, מפגיש בין מפעילי, מתקיני, מתכנתי ומשתמשי וורדפרס, ומושך הרצאות מעניינות, השנה לדוגמה נתנו לג’ון דבוראק ולאום מאליק להתווכח על תפקידו של הבלוגר כעיתונאי.

אז למי עוד נראה שאנחנו מספיק משתמשים בישראל כדי לקיים וורדקאמפ ישראל?

קוראים לו פרד (Fred). הוא יהודי, בן 35, בעל נסיון עשיר במערכת הפוליטית האמריקאית. בין השאר הוא עסק בגיוס תרומות עבור ראש עיריית מיאמי, ובשנים האחרונות הוא פרילנסר של גיוס תרומות.

הוא רוצה לעלות לישראל, אבל לא יודע מה יעשה כאן. הוא לא יודע עברית.

אמרתי לו בצחוק שהוא יכול לעבוד בשביל גאידמק, הוא דוקא התלהב.

- - - - -

אחד הבכירים בסוכנות היהודית אמר לו שיהיה לו קשה לעשות עלייה, כי הוא רגיל לרמת חיים מסוימת שלא בטוח שבישראל תהיה לו, כך שהמשימה קשה כפליים.

יש למישהו רעיונות על איזה עיסוק אפשר למצוא לפרד?

- - - - -

אל תתביישו גם להעביר לינק לחברים שאולי יכולים לעזור.

סבלנות, לא שכחתי אתכם.

- - - -

מיקום: Grounds For Sculpture, ניו ג’רזי.
חולצה:  Homework Evidence, ת’רדלס.

מניו יורק לפילדלפיה אסע בשבת ב”אוטובוס סיני”, סוג של כלי תחבורה שיוצא מצ’יינהטאון וידוע במחיריו הזולים, בהשוואה לרכבת האיטית ולטיסות הנהנתניות.

אבל מה אני אמור להבין כשהפאביקון, אותה צלמית המופיעה לצד כתובת האתר בדפדפן, של האתר שלהם הוא:

?

וכשנסענו לברייטון ביץ’ כדי להצטלם בטיילת של קוני איילנד א-לה רקויאם לחלום, היו קצת עיכובים ברכבת התחתית.

וקרובות המשפחה אמרו לי שהן היו רוצות לבקר בישראל, אבל מסוכן.

“מסוכן?”, שאלתי בפליאה. “הכי בטוח שיכול להיות”.

אבל כל יום כמעט יש קסאמים, ענו לי.

- - -

ונתתי להן את הנאום הרגיל שאם הייתי מסתמך אך ורק על הדיווחים בחדשות, לא הייתי מעז לנסוע לניו יורק. מסוכן.

- - -

ותוך כדי זה, אמא שלי, שתמיד מדגישה כמה שהיא לא דואגת, מתקשרת בהיסטריה לסלולרי שלי (ישראלי בנדידה - לקבל שיחה עולה בערך כמו לטוס חזרה לארץ) כי היא שמעה שניו יורק הפכה לאיזור פגוע הרס על סף אסון הומניטרי.

- - -

אז מסתבר שהייתי בניו יורק בזמן טורנדו.

- - -

לפחות לא קסאמים, נכון?

מילא, לפגוש ישראלים בניו יורק.

- - -

מילא, לפגוש ישראלי שמכירים בניו יורק.

- - -

אבל להיתקל באופן מקרי במישהי ששירתתי איתה ביחד, על המדרגות של המטרופוליטן, זה כבר מוגזם.