‹ WordCamp Israel - מי ירים את הכפפה? •
וכשהמטוס שלי התרסק, ונחתנו במים, הדייל צעק לי שאפתח את דלת החירום.
וכולם קפצו החוצה, והגיע החילוץ ולקח אותנו.
וכששאל אותי הכתב של סיאנאן מה הדבר שאני הכי זוכר, רציתי לספר על המבט. המבט האיום של כל הנוסעים בדרכם החוצה, אל חיק המים האטלנטיים החמימים - מבט שכולו זעם מעורב בקנאה קדמונית, מבט שאומר “מניאק - ישב במחלקת תיירים עם אקסטרה שלושים סנטימטר מקום לרגליים. למה לא בחרנו אנחנו את המושב ליד יציאת החירום?”.
ולא סיפרתי לו על המבט.
ושתקתי, למרות שהדייל וידא לפני ההמראה שאני מדבר אנגלית שוטפת.
- - - -
(לא באמת).
6 תגובות
רסס של התגובות עבור מאמר זה
לינק טראקבאק
http://tzafrir.net/2007/08/20/responsibility/trackback/
20 באוגוסט 2007 at 11:20
טל
טיסות מפחידות אותך, האה?
20 באוגוסט 2007 at 16:48
צפריר
האמת שלא כל כך, אני פשוט אחד שמתייחס יותר מדי ברצינות לעניינים כאלה, של אחריות.
20 באוגוסט 2007 at 18:40
daniel
צפריר אתה מתחיל להדאיג תחזור תחזור…
20 באוגוסט 2007 at 21:59
צפריר
אח שלי!!!
סבלנות, עוד פחות מחודש…
23 באוגוסט 2007 at 4:13
liorry
נתקלתי בכמה תגובות שכתבת לי עוד שהייתי (וגם אתה) ב wordpress.com אז קפצתי להגיד שלום
ולומר שלא נדע, תחזור בשלום מקנדה!
23 באוגוסט 2007 at 7:09
צפריר
היו ימים, בשכונה הקטנה שלנו בוורדפרס.קום, כשהדאגות היחידות היו איך ליישר את הפוסטים לימין (ולא, חס וחלילה, איך לארגן כנס מקצועי של וורדפרס).