אחריות

וכשהמטוס שלי התרסק, ונחתנו במים, הדייל צעק לי שאפתח את דלת החירום.

וכולם קפצו החוצה, והגיע החילוץ ולקח אותנו.

וכששאל אותי הכתב של סיאנאן מה הדבר שאני הכי זוכר, רציתי לספר על המבט. המבט האיום של כל הנוסעים בדרכם החוצה, אל חיק המים האטלנטיים החמימים – מבט שכולו זעם מעורב בקנאה קדמונית, מבט שאומר "מניאק – ישב במחלקת תיירים עם אקסטרה שלושים סנטימטר מקום לרגליים. למה לא בחרנו אנחנו את המושב ליד יציאת החירום?".

ולא סיפרתי לו על המבט.

ושתקתי, למרות שהדייל וידא לפני ההמראה שאני מדבר אנגלית שוטפת.

– – – –

(לא באמת).

  1. טל’s avatar

    טיסות מפחידות אותך, האה?

    הגב

  2. צפריר’s avatar

    האמת שלא כל כך, אני פשוט אחד שמתייחס יותר מדי ברצינות לעניינים כאלה, של אחריות.

    הגב

  3. daniel’s avatar

    צפריר אתה מתחיל להדאיג תחזור תחזור…

    הגב

  4. צפריר’s avatar

    אח שלי!!!

    סבלנות, עוד פחות מחודש…

    הגב

  5. liorry’s avatar

    נתקלתי בכמה תגובות שכתבת לי עוד שהייתי (וגם אתה) ב wordpress.com אז קפצתי להגיד שלום 🙂
    ולומר שלא נדע, תחזור בשלום מקנדה!

    הגב

  6. צפריר’s avatar

    היו ימים, בשכונה הקטנה שלנו בוורדפרס.קום, כשהדאגות היחידות היו איך ליישר את הפוסטים לימין (ולא, חס וחלילה, איך לארגן כנס מקצועי של וורדפרס).

    הגב

Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

titassite