מארק פילגרים מתרגם טוקבק יחצני להפליא משפת המקור לאנגלית (בפעם השנייה (וגם מציין את המקור)) והתוצאה מעולה.

In the case of this Microsoft campaign, the marketers asked if our writers would join a discussion around their “people ready” theme. Microsoft is an advertiser on our authors’ sites, but it’s paying them only based on the number of ad impressions delivered.

Advertisers give us money.

There was no payment for joining the conversation and they were not required to do it.

We like money.

They’re not writing about this on their blogs, and of course several of them have been known to be pretty hard on Microsoft at times as reporters. They’re talking about the topic, and readers joined that conversation.

Money money money.

הוא תופס בפסקה הזו בדיוק את המהות המעצבנת של אנשי העסקים עם הדולרים בעיניים, שמסובבים את עולם הרשת העכשווי - אנחנו שומעים אותם מדברים בהתלהבות ריקנית על תוכן הגולשים שיוצר שיחה שניתן למנף באופן ויראלי וכן הלאה, מתעצבנים, מקללים בשקט ואומרים תודה על כל השירותים שאנחנו מקבלים חינם תמורת פרסום.

אולי הגיע הזמן להחליף גישה?

היום (23 ביוני) לפני שנה, השתכנעתי לפתוח לעצמי אתר אישי.

מזל טוב!

הרבה מים זרמו בצינורות מאז.

למי שרוצה להתעדכן, אפשר להתחיל כשאני עדיין בצבא, ולהמשיך ליום השחרור שלי, לטיול לברלין, למילואים מייד לאחר הפסקת האש (אך בהחלט במים עוינים), לעבודה, לשקיעה לשיגרה, להפסקת העבודה, לחיפוש עבודה חדשה, למציאת עבודה חדשה, לתסכול מכך שבסוף לא קיבלתי את הקריירה וחיפוש עבודות מזדמנות, לנסיעה לחו”ל, ליומולדת השנה של סטארטר.

וחוץ ממני נכתבו כאן הרבה דברים מעניינים - אפשר להיכנס לארכיון ולהתחפר.

סך הכל נכתבו כאן 187 פוסטים, ו471 תגובות (שכחצי מהן הן למעשה שלי).

אז תישארו, יהיה כיף.

באתר האינטרנט “בעיות בזמן” (”Temporal Anomalies in Time Travel Movie unravels Problems in Time”) אדם בשם מ. ג’וזף יאנג מנתח מסעות בזמן כפי שהם מוצגים בסרטים פופולריים.

תאוריית הזמן שלו מבוססת, אם כי לא חסרת חורים, והוא מציב כל סרט לתוך התיאוריה שלו, ומאתר בעיות כשהן קיימות.

לדוגמה, בסרטי “המחסל”, הוא מסיק שהסרט הראשון מתחיל לאחר ששני מסעות בזמן כבר בוצעו.

(בשלב זה אציין כי לאדם נורמלי בעל עיסוקים כלשהם אין אפשרות לקרוא את כל הטקסט באתר ההוא. לי, לעומת זאת, יש כתשע שעות ביום להעביר, ולכן הורדתי את כל תוכן האתר למחשב שלי, ואני קורא בו כבר במשך מספר ימים.)

אשתמש באותם כלים כדי לנתח את פרק 5 של מ.ק. 22, סדרת האנימציה המעולה של אסף הראל, ירון ניסקי ודורון צור, העוסק במסע בזמן. יש לציין שמחוסר אמצעים בסיסיים, כגון עותק של פרק 5 של מ.ק. 22, ניתוח זה ייכתב מהזכרון, וסביר להניח שלא יהיה שלם ומדוייק.

תקציר:

בתקציב משרד הבטחון מתגלה פער של מיליארד שקלים. בעוד שר הבטחון עומד המום בלשכתו, האחראים על פיתוח מכונת הזמן של מדינת ישראל מתקשרים להודיע לו שהניסוי הראשון עומד להתחיל, ובתוך כך מתברר שתקציב פרוייקט מכונת הזמן הוא מיליארד שקלים, ועל כן מבוטל על המקום.

מכונת הזמן מועברת לאחסון בבסיס מ.ק. 22, שם ישמרו עליה שולמן וחנוכה, האפסנאים החביבים, שלמרות הפקודה המפורשת לא לפתוח את הקופסה המסומנת “סודי ביותר”, פותחים אותה ומגלים את מכונת הזמן, דבר שגורר זימון למשפט.

על מנת להתחמק ממשפט, מחליטים השניים לחזור חמש דקות אחורה בזמן, ולהזהיר את עצמם שלא לפתוח את מכונת הזמן.

זוהי כמובן תוכנית בעייתית - לו תצליח תוכנית זו, ואכן שולמן וחנוכה של חמש דקות קודם לא יפתחו את מכונת הזמן, הרי שייתקיימו בו זמנית שני שולמנים ושני חנוכה.

על פי חוקיו של מ. ג’וזף יאנג, דבר כזה לא יכול להתקיים, מפני שלו לא יפתחו את מכונת הזמן, לא תהיה להם סיבה לחזור אחורה בזמן, ואז יפתחו את מכונת הזמן, ויצטרכו לחזור אחורה וחוזר חלילה, מצב שהוא מכנה “Infinity Loop”.

אני לא חושב שזו בעיה, פרט לכך שיהיו שני חנוכה ושני שולמנים (מצב שהפתרון הכי הגיוני לו הוא להרוג את אחד מהשניים).

דאגות אלו לא טורדות את שולמן וחנוכה, ולכן הם נכנסים למכונת הזמן, מאיצים למהירות 88 מיילים לשעה, ועפים דרך הזמן חלל בסצינה שמזכירה את המסע בזמן דרך השירותים ב”Day of the tentacle”, שייתכן שבתורו גם כן מצטט ממקום אחר.

למעשה, הסידרה מבצעת תפנית מעניינת בעלילה - האפסנאים מהעתיד לא מצליחים לשכנע את אלו מהעבר שלא לפתוח את החבילה, ולכן נוסעים שוב ושוב אחורה בזמן, מה שמסתיים בקטטה של אינספור חנוכה ושולמנים.

מתישהו בשלב זה עאבד, הבדואי השכן, גונב את מכונת הזמן ויוצא למסע להשמדת העם היהודי.

הוא חוזר אחורה בזמן לספר שמות, מאתר את משה ואהרון, ומכוון אליהם רקטת RPG, מה שגורם למים לצאת מהסלע.

מתוסכל, הוא מתקדם בזמן ומוצא את דוד המלך בצעירותו, נלחם בגוליית. עושה רושם שדוד עמד למות ממילא, אך עאבד החליט לסייע באמצעות רובה צלפים. עאבד פיספס, ופגע בראשו של גוליית. דוד קיבל את הקרדיט על ההריגה.

למעשה מסתבר במהלך הפרק שללא המסע בזמן של עאבד, לא היה קיים העם היהודי. על פי הגישה הסיבתית, זהו פרדוקס - לולא עם ישראל היה עובר במדבר, ודוד הרג את גוליית, לא הייתה קיימת מדינת ישראל, לא היה עם יהודי בארץ ישראל, לא הייתה מכונת זמן, ולא הייתה לעאבד סיבה לחזור בזמן לספר שמות.

זוהי גם גישתם של אלו שאומרים שלא ניתן לחזור אחורה בזמן ולהרוג את סבא שלך, פשוט מפני שזה לא קרה. הם גם אלו שיגידו שמסע בזמן לעולם לא יהיה אפשרי, מפני שהם מסתכלים ימינה ושמאלה ולא רואים תיירי זמן.

הבעיה בגישה זו היא שהיא מבטלת את הקשר הכי ברור שאנו יכולים לראות, ועליו מבוסס כל מה שאפשר לקרוא לו “מדע” - הקשר בין סיבה לתוצאה לאורך ציר הזמן.

קשה לקבל גישה שאומרת שדבר גורם לעצמו לקרות.

לצערי איני זוכר איך מסתיים הפרק, אך העברתי את הנקודות המרכזיות בו.

- - - -

עניין נוסף שלא נתקלתי בהתייחסות אליו הוא תזוזת החלל במהלך הזמן - אפילו אם נתעלם מתנועת כדור הארץ סביב השמש, תנועת השמש סביב מרכז הגלקסיה, ותנועת הגלקסיה ביחס ליקום, אפילו אז כדור הארץ מסתובב סביב צירו כך שמי שעומד על שטח הכדור נע במהירות שיכולה להגיע עד קילומטר בשנייה - רוב הסרטים מתעלמים מתנועה זו, ומציגים מסע בזמן תוך כדי שהייה בנקודה סטטית יחסית לכדור הארץ, לדוגמה הרחוב הראשי בסדרת סרטי “בחזרה לעתיד”.

- - - -

האם יהיה בעתיד מסע בזמן? האם היה כבר בעבר?

להערכתי מסע בזמן לא יהיה עסק זול, מפני שיהיה מעורב בכך גם עניין של טיסה בחלל (ראה פסקה קודמת). לכן לא יבזבזו משאבים כדי לשלוח מישהו לפגוש את סבא שלו, אלא ילכו לחקור את הזמנים הפחות מתועדים של האנושות.

האם יחזקאל הנביא פגש בנוסעים בזמן? האם מרכבות האש המתוארות כיורדות מהשמים בתל אביב, בבל, הן לא יותר ממעבורת חלל מתוחכמת?

ואליהו הנביא שעלה באש השמימה, לאן הוא הלך בדיוק?

כבר שבוע שהטלויזיה פה לא עובדת - הממיר לא מקבל אות מהלווין.

העפתי מבט זריז באחורי הצלחת, ובירכה אותי צרעה אדומה ועצבנית שלא מבינה מי זה מציץ לה לתוך הקן.

אם זה לא מספיק, האינטרנט כאן מתחלק בין כל כך הרבה אנשים, כך שלוקח שתי לילות של הפקרת מחשב נייד במועדון כדי לקבל את פרק הבכורה של הצילו.

אכן, קשים הם חיי.

- - -

באשר לפרק עצמו, הוא נפתח בסצינה די מדהימה. להזכירכם, בסוף העונה הקודמת צפינו בטומי גאווין (דניס לירי) שוכב מעולף בבית החדש שזה עתה קנה לאחר שחברתו שזה עתה זרק סיממה אותו והציתה את הבית.

סצינת הפתיחה, אם כן, היא מונולוג של מספר דקות, אקסטרים קלוז אפ, של טומי גאווין במה שנראה כחקירה כלשהי. הקהל לא שומע את השאלות, רק את התשובות. מומלץ.

“זהו, השבוע מתחיל המחנה, לקראת יום שלישי כולם יוכלו סוף סוף להירגע ולהעלות הילוך.”

-”למה להעלות? להוריד!”

-”כי כשאתה נוסע, והעלית מהירות, היית בטורים גבוהים, והגעת למהירות הסופית, העלית הילוך והורדת טורים ואתה משייט באופן רגוע.

-”אבל בשביל להאט אתה מוריד הילוך.”

-”בסובארו הישנה שלי הייתי עולה על כביש החוף, נכנס בשלישי, מאיץ, מעלה לרביעי, מגיע למאה, מעביר לחמישי ונותן לאוטו להירגע.”

-”בהונדה שלי היו ארבעה הילוכים.”

-”בטח, באוטומטי.”

-”גם בידני.”

-”הצלחת להגיע לאנשהו בארבעה הילוכים?”

-”[...]”

אין ספק ששמירה היא הדבר הכי פרודוקטיבי ששני אנשים יכולים לעשות ביחד.

הכבישים אינם מתפתלים. הם ישרים כמו זוג סרגלים, עוברים לאורך המדינה כמו סכין קצבים בכרס האומה האמריקאית.

והם לא מובילים לאף עיר או עיירה. לנוסע בכבישים אין מראית עין של מדינה מיושבת.

התושבים, אם יש כאלו, מאכלסים ככל הנראה האנגרי ענק של וולמארט והום דיפו, וייתכן שכולם ישנים במוטל סיקס.

צידי הכביש משוטחים במשטחי ענק של כרטיסי אשראי, credit score, בטון וקבלות מקופת השירות העצמי. דליי חמאה נסרקים מעל קורא הברקוד ללא מגע יד קופאית. אין כרטיס מועדון.

במגרש החנייה, הגדול אך במעט ממדינת טקסס, הם מציגים לראווה את רכביהם השרירניים.

בוב, מקבל הפנים ברייאנ’ס (”Let’s go eat at a redneck all you can eat steak house!”, ולא התנגדתי) נראה כבן 55.

“אבא שלי מת בגיל 93, ומעולם לא הרגיש כבן יום יותר מ35″, כך מספר לנו בוב, ששנה הבאה יגיע לגבורות.

בגיל שלושים בוב התחתן והתמסד - הפסיק לשתות ולעשן. אבל לבוב אין כסף, והוא מקבל את פני הסועדים בסטקיית אכול כפי יכולתך.

כנראה יעשה זאת עד יומו האחרון, בו לא ירגיש כבן יום יותר מ35.

יש לי כאן טלויזית לווין בHDTV על מסך ענק, עם HBO וFX. אני מסודר.

ופתאום ראיתי פרומו, עוד שעה וחצי יש את פרק הסיום של המגן.

אבל רגע, כבר ראיתי אותו! הורדתי, מה מאיפה.

מסתבר ששידרו את הסידרה בצרפת שלושה שבועות לפני ארה”ב, לפני הערוץ היוצר של הסידרה FX.

אני, הישראלי הפרובינציאלי, ראיתי את פרק הסיום של המגן לפני האמריקאים.

אה, ושבוע הבא חוזרת “הצילו“.

בחברת התעופה דלתא חיים במנטליות של טיסה פנימית בארה”ב, ועל כן:

• הקפטן מכריז ברמקול שבזמן ארוחת הצהריים ייעשו לנו טובה וייתנו משקה אחד מתנת חברת התעופה. ממש תודה, אצל הצ’כים שתיתי פילזנר בארוחת בוקר.
• יש מערכת VOD ממש מגניבה (ומבוססת לינוקס - יש פינגוין וטקסט של הפעלה על המסך משך כל ההמראה), שבה ניתן לשמוע דיסקים טובים, לראות פרק מתוך אבודים, 30 רוק, ועוד כמה סדרות מגניבות, לראות “הילדים של מחר”, “לגעת ביהלום”, “המבוך של פאן” ועוד כמה סרטים פחות איכותיים. בתחתית כל מסך מוזכר לנוסע שהצפייה בסרט היא מתנת חברת דלתא.
• על המגבון הלח (הקר!) שמחולק לקראת הנחיתה כתוב, נכון מאוד, שהמגבון הוא מתנת חברת דלתא.

לא רוצה את המתנות שלכם. אני רוצה את מה שמגיע לי כנוסע.
(מתנצל על האיחור)

עלייה למטוס בעוד 25 דקות.

פעם היתה איזו שמועה שהאינטרנט האלחוטי בטרמינל שלוש לא עובד בפיירפוקס, אבל אצלי על המחשב הנייד עם הלינוקס זה עובד יופי (שלא לומר מוריד לי עדכוני מערכת).

אם מישהו מדווח לכם שהוא ראה מישהו יושב בפינה נידחת של גזרת הדיוטי פרי, מאחורי המקדונלדס, עם אזניות והארד דיסק חיצוני, מחובר לנקודת חשמל ארעית, תמסרו לו ד”ש ממני.

עלייה למטוס בעוד 20 דקות.

ליד הדיוטי פרי אנשים כמעט הולכים מכות כדי לשבת ליד שולחן, אבל בזרועות הטרמינל שומם למדי. שקט. נעים.

עלייה למטוס בעוד 19 דקות.

כשהגיעו פקידות הצ’ק אין של אליטליה*, הן טרחו לפרוס שטיח אדום ללקוחות הביזנס. שטיח. אדום. עם כתמים מבחילים שמעידים שלא רחצו אותו לפחות מאז ביקור האפיפיור בשנת 2000.

הגהה, עריכה, מצלם תמונה, מעביר למחשב, מקטין, מעלה ומצרף לפוסט.

עלייה למטוס בעוד שש דקות. איך הזמן עובר כשנהנים.

- - - -

* - בואו נגיד שיש סיבה שהאפיפיור מנשק את האדמה אחרי שהוא נוחת. דיווח מפורט יינתן ממילנו בין קונקשנים.