מרץ 2007

לא נעים לחשוב על זה, אבל רובנו בני אדם, ונמות מתישהו.

כשזה יקרה, עדיף שיהיה מישהו שיטפל בבלוג שלנו - יחדש את הדומיין, את האחסון, אולי יכתוב פוסט שיספר לכולם מה קרה.

לצורף העניין פיתחתי תוסף שניתן להוריד כאן, אשר מזהה שבעל הבלוג לא נכנס אליו תקופה ממושכת, שולח אזהרה, ולבסוף מעביר פרטים שכתבנו מראש לכתובת שכתבנו מראש.

כמובן שכתבתי את התוסף במחשבה על תרגומים, ותרגמתי אותו לעברית.

אשמח לשמוע מחשבות בנושא.

החדשות האמיתיות מתוכנית עובדה של הערב אינן דווקא מעללי הנשיא, שם כבר שום דבר לא יפתיע אותנו.

הסקופ הוא למעשה המעבר קדימה בזמן של עורכי הסאונד בערוץ שתיים.

אם עד היום בכל כתבה שהיה דרוש לה נופך רציני השתמשו בפסקול מאת קלינט מאנסל עבור סרטו של דארן ארונופסקי “רקויאם לחלום”, הרי שהיום כבר השתמשו דוקא בפסקול מאת קלינט מאנסל לסרטו של דארן ארונופסקי “המעיין”.

- - - - - - - - -

עכשיו אני מבין על מה מדברים איתי!

-ח”כ ישראל חסון.

סוף סוף רמטכ”ל שמדבר בגובה העיניים - שלא מבלבל את המוח עם דברים כמו עושר שפה ועולם מושגים.

הרמטכ”ל הבא יהיה הכי טוב מכולם - קוף שימפנזה שידע להגיד רק “אנחנו”, “האויב”, “מלחמה”, ו”בום בום”.
אז בטח כל חברי הכנסת יבינו בדיוק על מה הוא מדבר.

אורי גלר, בראיון לאל-ג’זירה, טוען בשקרנות אופיינית שהוא הקים (!) אגף בCIA (!!) שנקרא “חישה מרחוק” או משהו מופרך אחר דומה לזה, ושבזכות הכוחות המיוחדים של יושבי אגף על חושי זה, אותר סדאם חוסיין.

את טענתו הוא מציג כשאלה, בטון יודע כל:

“מי הוביל את האמריקאים למקום המחבוא ההוא?”

כאילו שמישהו באמת זוכר שסדאם אותר באמצעות “מודיעין”, שזו דרך יפה להגיד “פתחנו את התחת לכל עירקי שהצלחנו לתפוס עד שמישהו גילה לנו”.

יש עוד מישהו בעולם שמאמין לשטויות שהוא מוציא מהפה החש מרחוק שלו?

באוטובוס חזרה לתחנה המרכזית:

בירושלים, חברת אגד החליטה לשמר את היצור התחבורתי המוזר ביותר שנראה על כבישי הארץ מאז הסוסיתא, אוטובוס האקורדיון.

למרות אורכו המוגזם של הרכב, ומספר הכסאות שנושק לזה שבכנסת, עדיין המעבר מלא באנשים, מקדמת האוטובוס ועד המשטח השחור שאף פעם לא ברור אם מותר לשבת עליו, במקום שבו בדרך כלל יש כיסא בספסל האחורי.

באזור האקורדיון עצמו עומדים זוג חיילים משוחררים, מדברים בעברית על הותיקות וכמה זה חרא להיות צעיר בחי”ר. עומדים זוג פועלים, מדברים בערבית על ענייניהם. יושבים זוג מבוגר, מדברים באנגלית על המשך תוכניות לטיול בעיר הקודש. חד קיום כפול שלוש.

מעל זוג כסאות ריקים, במעבר, זוקפת אישה ממוצא רוסי/אוקראיני, לא מאוד מבוגרת.

-”האם אפשר לשבת?”

-”לא טוף! לא טוף!” “לא טוף! לא טוף!”

כך, בנחישות של תקליט שרוט, הובהר לי שהכסאות לא טופים. מה לא טוף בהם? לא נדע לעולם. הגברת ודאי עומדת במעבר מעל הכסאות כבר מאז עלתה בשנת 1991, ואף פעם לא למדה מילה אחת נוספת בעברית. היא לעולם לא תגיע למחוז חפצה.

- - - - - - -

- - - - - - -

בתחנה המרכזית:

מיהרתי לכיוון הרציף, שם האוטובוס לחיפה. לא היו מקומות לשבת. אני לא מתכוון לעמוד שעתיים. 45 דקות להעביר.

- - - - - - -

בתחנת תרומת הדם בתחנה המרכזית:

יד שמאל תורמת O מינוס, יד ימין מדברת בסלולרי.

מגיע אדם, אני לא רואה, רק שומע.

-”שלום, אני יכול לתרום דם?”

-”בוודאי, האם אתה נוטל תרופות כלשהן?”

-”מתאדון.”

- - - - - - -

בחנות הספרים:

ילד בן כעשר ואמו, הילד מבקש מאמא שתקנה לו ספר.

אמא: “יש לכם את ספר ההמשך של ארתור והמינימונים?”

מוכרת: “לא, עוד לא יצא.”

-”ממי, הספר עוד לא יצא…”

ילד: “אז את בופור!”

- - - - - - - -

וכשהייתי קורא ספרי סטיבן קינג בערך באותו גיל הסתכלו עלי מוזר….

- - - - - - -

באוטובוס לחיפה:

נרדמתי ביציאה מהתחנה המרכזית.
התעוררתי בתחנה המרכזית בחיפה.
כמו טיסה, בחיי.