כמו שעון שוויצרי

אף פעם לא הייתי טיפוס של בוקר. אני חושב שבחיי ראיתי את הזריחה הרבה יותר פעמים בסופו של לילה מאשר בתחילתו של בוקר.

הרי בבוקר אין שום דבר מעניין לעשות. התוכניות בטלוויזיה גרועות, כולם בעבודה או לימודים או משהו כזה, ובכלליות משעמם.

מובן שלא הרבה אחרי שהשתחררתי חזרתי למצבי הטבעי - הולך לישון בארבע לפנ”ב אחרי מרתונים של סדרה כזו או אחרת, מתעורר בשלוש מוכן ליום חדש. באופן אפקטיבי העברתי את עצמי לשעון זמן ניו יורק.

השבוע, כאמור, אחרי חודש וחצי בערך בגריניץ’ מינוס ארבע, התחלתי לעבוד. העבודה בשעות נוחות, אני מתחיל בסביבות תשע-עשר, לא משהו נוראי מדי. אבל בלילה, כשאני צריך ללכת לישון, אין עם מי לדבר. מקסימום נרדם לחצי שעה ומתעורר רענן.
בקיצור - יש לי ג’ט לג.

יעפת (ג’ט לג)

לאחר שהקריפטוכרומים המפוזרים על העור מאתרים ירידה ברמות האור שבסביבה, נשלח המידע דרך מערכת העצבים להיפותלמוס. ההיפותלמוס מייצר את הורמון השינה הקרוי מלטונין באמצעות תהליכים כימיים מורכבים שונים. המלטונין גורם לסידרת תופעות בגוף המסייעות לשינה.

לכולם ברור?

אז איך משתלטים על הקריפטוכרומים הסוררים?

מלטונין.
יש לי כדורי מלטונין במינון 1000 מיקרוגרם, שזו כמות שיכולה לגרום אפילו לגלעד ינקלוביץ להתעפץ.

אין באמור לעיל להיחשב כמידע רפואי מהימן. לכותב המדור אין מספיק בגרות ופסיכומטרי להתקבל לרפואה גם אם היה רוצה. המדור לא לוקח עליו אחריות, לא עכשיו, ולא באופן כללי.

מנסיוני עם מלטונין, עושה רושם שמדובר, פחות או יותר, בחומר טוב. אין תופעות לוואי, נרדמים באופן טבעי (זה לא כדור שינה), ויש תוצאות. אחותי פעם לקחה את זה ולא התעוררה לעבודה למחרת.

מצד שני, כנראה שיש איזה נטייה להתרגל לחומר. פעם הייתי לוקח כדור ואחרי חצי שעה זוחל בקושי למיטה. עכשיו זה כבר בקושי מורגש.

המעניין הוא שאחרי כל זה, ברגע שיש קצת חופש, או איזה סופשבוע ארוך, אני חוזר מהר מאוד לשעותי הטבעיות. לא ברור הסיפור הזה.
עד אז, אני טוחן קפה כמו משוגע.