פיסקת התעסוקה

בעבור שבעה שבועות מיום שחרורי מצה"ל, הגיעה הנקודה שחששתי ממנה. אותה נקודה בזמן שבה אני מחליט למצוא תעסוקה.
אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. החיים דורשים כסף, ואי אפשר לחיות לנצח על חשבון ההורים.

The video cannot be shown at the moment. Please try again later.

לכן האפשרויות שעומדות בפני הן או לחתום אבטלה תמורת מאה וקצת שקלים ליום, או למצוא עבודה תמורת כמה אלפים לחודש.
חתימה על אבטלה מכילה בתוכה מספר חסרונות עיקריים. האחד – זה לא הרבה כסף. השני – אם אחליט מתישהו לעבוד בעבודה מועדפת, או שיקוזזו דמי האבטלה, או במקרה ואסיים את זכאותי לדמי אבטלה, לא אהיה זכאי למענק עבודה נדרשת מביטוח לאומי. יצויין כי למרות הדיבורים על ביטול המענק, חיים ערוסי אומר שיש עוד הרבה זמן עד שזה יעבור, וגם אז זה יהיה רלוונטי למי שישתחרר באותו זמן. פפפף, צעירים.
השלישי – ישנו סיכוי מסוים שהם יתנו לי עבודה שממש אין לי חשק לעבוד בה, עבור משכורת נמוכה, בלי לקבל מזה נסיון כלשהו.
אז צריך למצוא לעצמי עבודה. לפני שבועיים הגעתי להחלטה לשלוח קורות חיים ולמצוא תעסוקה. חשבתי בכיוון של שירות לקוחות באורנג', או טכנאי התקנות של הוט. יום אחרי זה זומנתי לתשעה ימי מילואים. סיימתי את זה ביום חמישי שעבר, ובאותה נשימה הוזמנתי לעוד חמישה ימים שבוע הבא, ראשון עד חמישי. טוב נו, גם כסף.

מה שנחמד זה שבזמן שאני יושב ולא עושה הרבה חוץ מלכתוב פה, גלגלי השיניים של העולם זזים, וכבר קיבלתי טלפון ממקום עבודה אחד שהתראיינתי אליו לפני חצי שנה בערך, ועוד חבר התקשר להציע משהו מעניין, וקיבלתי אי מייל עם הצעה לאיזה חצי משרה (בזכות הכתיבה פה? אולי. מי יודע.) וקיבלתי מכתב מהלשכה להכוונה שמציע ראיונות עבור עבודה בחברה שנקראת "מנו אבטחה בינלאומית", שעוסקת לדברי המכתב ב"אבטחת אוניות נוסעים גדולות בנתיבים בינלאומיים". היות ואני מכיר אישית את משפחת מנו, בעלי "מנו ספנות", ביררתי, וזה לא הם. כלומר, מישהו רוכב להם על השם, וזה כבר עילה לא להתקרב. חוץ מזה זה שנה בים פחות או יותר, ולא בא לי. אני עדיין מתלבט אם ללכת.

בנוסף יש לי ראיון בחברה המסוימת, שפניתי אליה בזמן השירות בצבא.
חצישלישרבע כתבה פוסט מדהים על חוויות הראיון האישי, ומיד הזכירה לי את הראיון שעשיתי באותה חברה במרץ האחרון, עוד בזמן השירות. הגישה שבאתי איתה היתה שאני חייב לקבל את העבודה. אחרת מה אעשה? מה אעשה אחרת? חייב חייב חייב. מיותר לציין שהייתי כל כך לחוץ שבאותו רגע כל משב רוח יכל לגרום לי לשטפי דם פנימיים, לו נשב בכיוון הנכון.
הגעתי כל כך לא מוכן, שעד היום אין לי מושג איזה משכורת מציעים לי שם, אחרי חצי שנה של דיבורים הדדיים.
הכי מדהימה אותי בפוסט שלה העובדה שהציעו לה משכורת מסוימת, ובדיפלומטיה עדינה ופשוטה מאוד היא קיבלה יותר. האפשרות של קיום משא ומתן על המשכורת עברה לי ליד האוזן כבר כמה פעמים, אבל רק עכשיו זה נטמע לי כמו שצריך.

הפעם אני בא עם כמה נקודות בונוס – האחת, המראיין לא יהיה מנכ"ל החברה, אלא ראש הצוות המיועד. יותר צעיר, יותר בפלאוורה שלי. בשיחת הטלפון הקצרה בינינו הרגשתי איזה שביב כימיה, וזה מבשר טובות.
השנייה – אני יודע שלא יקרה כלום אם לא אקבל את העבודה. להיפך, העבודה תדרוש ממני התחייבות ארוכה, וכנראה גם לשנות את כל תכניותי לשנים הקרובות.
שלישית – העובדה שבחודש וחצי אחרי השחרור, כבר יש מאחורי תשעה ימי מילואים על הסטי"לים ועוד חמישה בבה"ד, מראה שבאיזשהי רמה, לא יכולים בלעדי 🙂

וברור לי שנקודות הבונוס לכאורה האלה לא יעזרו לי ברגע שאתיישב על הכיסא ההוא. במרץ הזעתי שם כמו תנין בחמת גדר, מה יהיה עליי בספטמבר? אני גם יודע שאני חייב את העבודה הזו, בשביל הנסיון, בשביל הרזומה ובשביל הרגשת הכיבוש האישי. להשיג עבודה לא טריוויאלית מייד לאחר השחרור, יהיה כל כך כיף שלא למרוח את זה בפנים של כולם, להישאר צנוע ולדעת שהם יודעים מה אתה שווה.

אז המסקנה העיקרית אם כן, צריך לתרגל, להתכונן ולהתארגן על רגיעה. זה לא יהיה קל. עוד תקראו על כך פה, בעתיד הקרוב.

  1. liorry’s avatar

    כשאני השתחררתי חתמתי אבטלה שבוע ואז הרגשתי חרא עם עצמי אז הלכתי לעבוד
    כמובן שעבודה מתישה ואז אין לך חיים ואתה רק עובד כל היום
    אבל איזו ברירה יש ?

    בהצלחה עם מה שתבחר!

    הגב

Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

titassite