‹ מענק שחרור - מעוגל כלפי מעלה! •
הבוקר התעוררתי, מה שנקרא, לא כראוי.
בשעה אחת עשרה לערך, פיצוץ בעוצמה מרעידת נימים חדר את חלון חדר השינה שלי והרעיד את מיטתי.
חבר’ה, מה זז?
ישר טילפנתי לאבא שלי שעובד כזכור, במפרץ. גם שם שמעו פיצוץ.
וזהו, אף אחד לא יודע מה קרה. לא מדברים. אין חרושת שמועות ברוטר. כאילו כלום.
ככה בדיוק התעוררתי בבוקרה הראשון של מתקפת הקטיושות. ארבע נפילות היו אז ברצף, בראשונה התעוררתי, וברביעית כבר הייתי בסלון. מטריד לחשוב איך הפיצוץ האחד שנשמע הבוקר, ישר מחזיר את המחשבה לזמנים הקשים. מצד אחד, באיזה מין חוסר יציבות אנחנו חיים. מצד שני, הסוג של הלם מלחמה שהעורף שרוי בו. כמה זמן אחרי המלחמה לקח לנו להיגמל מאינסטינקט הקפיצה מכל קול שנשמע כמו אזעקה?
אין תגובות
רסס של התגובות עבור מאמר זה
לינק טראקבאק
http://tzafrir.net/2006/09/05/והעולם-שותק/trackback/