יהונתן קלינגר כותב בין השאר על הצנזורה על מיקומי נפילת הרקטות, המיותרת לפי דעתו.
אני בדרך כלל מאוד נגד אותם אנשים שתמיד יסתכלו על הטלוויזיה ויגידו “למה אומרים כאלה דברים, למה מגלים להם הכל, איפה הסודות”, אבל הפעם יש טעם בזהירות מסוימת - לפחות איזשהו זמן המתנה. לא ייתכן המצב שנוצר הבוקר, כשנפלה רקטה בשכונת בת גלים (בית חולים רמב”ם ועוד כמה דברים חשובים), ועשר שניות אחרי הנפילה יוסי מזרחי (באמצעות הכבאי האמיץ חזי, שכנראה עוד יחטוף) כבר דיווח על מקום הנפילה.
מצטט יהונתן מויקיפדיה:
הקטיושה עצמה הינה נשק פשוט למדי, הכולל מנשא של פסים מקבילים הנושאים את הרקטות על מסגרת זחיחה. על כל משאית הותקנו 48 מסילות לרקטות. כל רקטה היא באורך 1.8 מטר ונושאת ראש נפץ במשקל 22 ק”ג שמסוגל להגיע למרחק של 5 קילומטרים. לרוב נורו קטיושות במספר רב מאוד בבת אחת, על מנת ליצור אפקט של הלם בכוחות האויב, וגם כדי לחפות על חוסר הדיוק של הקטיושה.
אבל רקטות פאג’ר 3 אינם קטיושות (גם ה”קטיושות” הם כבר מזמן לא הקטיושות הסובייטיות המקוריות, אבל אלו אותם כתבים שגם קוראים לכל רקטה “טיל” ולא ניתן לצפות מהם להרבה).
והמצב שנוצר הבוקר בעייתי. מאוד ייתכן שבזמן הזה המשגר עדיין עומד באותו כינון, והם רק צריכים להמשיך לירות, מה שלמזלנו לא קרה הפעם.
באשר לפרחחפון, מובן שאי אפשר למנוע דליפת מידע נוסח שנות החמישים, אפילו יכולתי לחשב את הטווח מהבית שלי למקום הנפילה לפי הזמן שלקח מרגע ששמעתי את הנפילות בטלוויזיה עד ששמעתי אותם באוזן (שנייה וחצי בערך). אבל צריך להעביר גבול איפשהו, שיעבדו קצת המניאקים.
—-
מספרים לי שהחיזבאללה הכין מצגת השמדת המפרץ באמצעות גוגל ארת’. מגניב, לא?
תגובות אחרונות